לקראת החופש הגדול של כיתה ד' בקשתי להירשם לקורס שחייה למתקדמים. לשחות כבר ידעתי אבל כנראה שכבר אז רציתי לדעת קצת יותר.

בבריכה צנועה בשכונת תל-כביר בתל-אביב יחד עם בגד ים אופנת שנות ה-90', קבל את פנינו גיא המדריך, בחור גבוה ורזה עם משרוקית בידו. אני זוכר את המשפט הראשון שהוא אמר "כדי ללמוד לשחות אתם צריכים קודם ללמוד לאהוב את המים"

את השיעורים הראשונים צלחתי בקלות רבה... חתירה, חזה, פרפר, גב, קפיצת ראש (דרך גלגל המציל), אפילו שיעור CPR בסיסי.

שני השיעורים האחרונים של הקורס הוקדשו כל כולם לנושא אחד, צלילה.

גיא הנחה אותנו "אני זורק למים את שעון שלי, המטרה שלכם היא לצלול לקרקעית להביא את השעון ולעצור את הסטופר".

בהתחלה זה היה פשוט מאוד, בעיקר שזה נעשה בגובה 1.60 מטר.
ב-1.80 מטר וב-2 מטרים זה כבר חייב השתדלות.

הצלילה מנתקת אותך לפרק זמן לא מוגדר, האוויר עצור בריאותייך, אתה מתמודד בעיקר מול עצמך, מול הפחדים שלך (שיגמר האוויר; שמישהו יקפוץ עלייך; שלא תצליח להוציא את השעון).
ההרגשה של עלייה מעל לפני המים עם השעון, הייתה ועודנה חוויה שקשה לתאר במילים, הצלחה של התמודדות בעיקר מול עצמך. החיוך של גיא, הסיפוק העצמי.

גיא אף פעם לא הסתכל באמת על השעון לראות על כמה עצר הסטופר, זה לא היה חשוב בעיניו.

בסוף השיעור הראשון מבין שני השיעורים הגענו לעומק של 2.40 מטרים. לא הצלחתי להוציא את השעון.

זו הפעם הראשונה שאני יכול לומר שהרגשתי סוג של תסכול, בעיקר כשזמן השיעור הסתיים.

במהלך השבוע, בין השיעורים, לא הפסקתי לחשוב על זה, לדמיין איך בפעם הבאה אני לא מוותר רגע לפני הסוף, אני צולל עד שאני מביא את השעון.

השיעור האחרון הגיע, והגיע הזמן להוכיח לעצמי שזה אפשרי, נכנסתי למים, גיא עמד מחוץ לבריכה ושאל "מוכן?", - כשעניתי "כן", הוא זרק את שעונו שהגיע עד לקרקעית, מלמעלה זה נראה כל כך רחוק ומאיים, בדיוק כמו לפניי שבוע. הפעם ידעתי, אין אפשרות אחרת, לקחתי שאיפה עמוקה והתחלתי לצלול, הראש והלב דוחפים אותך למטה מנגד הגוף רוצה לעלות למעלה. במעמקים, האוויר אוזל לאט לאט, המחשבה מטשטשת וכל מה שנותר הוא מחשבה יחידה וחדה, השעון. האור מסביב כבר כמעט ואינו חודר, הכל מחשיך, אתה מרגיש שאם עכשיו אתה לא עולה, אפילו בלי השעון, אתה לא עולה בחיים, זהו בדיוק השלב שאתה דוחק את עצמך קצת יותר ונוגע. נגעתי.


פעמים רבות בחיי דחקתי את עצמי שוב ושוב, מבחירה, לקרקעית. לדעת שאני מסוגל לגעת בה ולעלות בחזרה.
אתה יודע שהקרקעית רק מתרחקת מפעם לפעם, השנים מרחיקות אותך מהחוף, הביטחון היחיד שנותר לך הוא בעצמך, ביכולת שלך לצוף, ביכולת שלך לצלול, ביכולת שלך ליהנות מהמים.