אפשר להגיד הרבה דברים על נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד. הוא מפתח נשק גרעיני, הוא עושה שרירים מול ארה"ב והוא מוקיע את ישראל מעל כל במה אפשרית בפרסית צחה; ואם כל זה לא מספיק, הוא גם החזיר את הצבע ללחייהם של מכחישי שואה כמו דיוויד אירווינג או רובר פוריסון, שבימים כתיקונם מנסים לקצר שליש על התנהגות טובה בתא כלא אוסטרי או להצליח לקנות את הבאגט היומי בלי שיזהו אותם.

אי אפשר להעלות על הדעת שילוב יותר דוחה מזה, לפחות בכל מה שקשור לחיך הישראלי המצוי. ואכן, כלי התקשורת שלנו, כמנהגם בקודש, מקפידים לחשוף אותנו לכל סאונד בייט שמגיע מכיוון בית הכיסא של ארמון הנשיאות בטהרן, ולקטלג אותו תחת המותג המוכר לכולנו בשם "האיום האיראני". 

בעודם מדווחים על כל שיעול של הנשיא האיראני התמהוני, כלי התקשורת עושים כמיטב יכולתם כדי ליצור את הרושם של קטסטרופה הממשמשת ובאה, ובכך ממלאים תפקיד כפול. מצד אחד, הם מספקים לנו, הישראלים את פרצופו של "האויב". כבר דובר רבות על כך שמסיבות היסטוריות ותרבותיות כאחד, אנחנו משתכנעים בקלות רק כשעומדת מולנו דמות של רשע אחד ויחיד, שיכול להיקרא, בהתאם לקונטקסט הכרונולוגי, "המן", "הצורר","הסורי", "האיראני", "נסראללה" וכד'. כך קל יותר להגיע לציבור, ולא צריך להיכנס להסברים סוציולוגיים ופוליטיים מעיקים, שממילא לא מוכרים עיתונים ותפוזינות. המחיר שכולנו משלמים על כך הוא כבד, אבל על כך בפעם אחרת. 

מצד שני, וזה קצת יותר חשוב, כלי התקשורת מחזירים את ההד מאסטרטגיית הבחירות של נשיא איראן,שעומד לפני בחירות שיתקיימו בעוד חודש וחצי. בישראל נוהגים לזלזל בבחירות שנערכות בעולם הלא מערבי, וכל שכן המוסלמי; אחמדינג'אד, מן הסתם, לוקח את הבחירות האלו ברצינות, וכמנהיג פופוליסטי הפונה בעיקר לשכבות החלשות בחברה האיראנית, רטוריקה אנטי-ציונית, גאווה לאומית (תכנית הגרעין נחשבת ככזו) וקריצה לכיוון הדת הם המסרים שלו.

את הצהרותיו של אחמדינג'אד בשבועות האחרונים אין לקחת כתוכניות להשמדת ישראל המוכרזות ביום השואה, או כמו מזימה שטנית  להחרבתה ביום העצמאות, כמו שפלוני יכול היה להבין מתגובותיהם של פוליטיקאים ישראלים.

כמו כל פוליטיקאי אחר, אחמדינג'אד מנהל עכשיו את קמפיין הבחירות שלו, והוא עושה את זה (באופן מקובל, אגב) גם בנאומים בפורומים בינלאומיים.

אז בואו נחגוג בשמחה את יום העצמאות. ואחמדינג'אד?  נראה אותו ב12 ביוני.