לבד. חדר במלון נטול שפה עברית. שבוע של חופש מהורמוני חיים וסגידה למילים. רחוקה מכולם. בעיקר מהחיים שלי. כן. הגיע הזמן לסגוד לכן מילים מענגות אישון. ולכם, הורמונים מתפתחים, אומר לזמן מה, שלום. וברור שלהתראות. חייבים, לא? רוצים, לא? אני רוצה. אבל סגרתי עניין אתכם עכשיו. דיל של ניתוק בן שבעת ימי חטאי מילים.

פאק. איך אפשר? אם רק תרצי, הכל אפשר. טוב. סתמי כבר. מאוחר.

אז שבוע בלעדיכם, שם בארץ רחוקה, לא מכירה אף דמות וגם לא רוצה להכיר.

בתוך חדר כלובי וזהוב, על מיטה ענקית ומוזהבת סדינים, שוכבת בגב חשוף, כמו כל הגוף. טוב, נו מה זה חשוב. העיקר ההורמונים. לתת להם לצאת דרך המילים. מספיק לחשקי איברים מוצנעים. מוצנעים? הרגע אמרתי שאני עירומה פה.

טוב, נו. שקט! איך את מדברת? מה קורה לך? תתחילי לשלוט על הפה הזה כבר!

את האמת? לא בא לי. כן. לא בא לי. לא בא לי. לא בא לי. לא בא לי. בא לי לכתוב ולדבר ולהגיד מה שיוצא לי מהפה הזה. הוא שלי פור גאד סייק. אלוהים, אתה שם? האלו! שומע? טוב. הנה. אני שומעת אותו מקשיב לי. הנה. 

שבוע שמוקדש לספר, למשפט, למילה, לאות, לעט, ללפ-טופ. הכי גבוה שאפשר לקחת אותי. טופ. הכי טופ. כאן למטה.

שבוע של גמילה מהמין השני למטרת-על. ועל מה? למה? ככה. בסדר? ככה. צאי מזה. מי צריך אותם בכלל? אני. אני. רוצה, לא צריכה. בסדר?

אבל בא לי. טוב? מה עושים עם זה? מה, לענג את עצמי לבד עד זוב דם? כן. תענגי עד זוב דם. גם ככה את צריכה לקבל עוד מעט, לא? מה לקבל? אה. את זה. כן. לפעמים לנשיות יש צדדים שלא הייתי אוספת בדרך. אבל אני חייבת לכתוב. לכתוב. לכתוב. את שומעת? לכתוב!

נו אז תכתבי כבר. פשוט שבי מול המסך המזורגג ותתחילי להקליד כמו כתבנית שחיברו לה סוללת אנרג'ייזר לתא השלישי משמאל במוח. כן. כן. זה בדיוק.

טוב, אני יושבת. הנה את רואה?

אבל תזכרי דבר אחד. אם ממש, אבל ממש יתחשק לי הורמון, אני פשוט מתנתקת מהכתיבה והולכת לישון. טוב?

שמעי, אחלה רעיון לגמילה הורמונלית.

טוב. אני מתחילה להקליד.

הנה, זה מתחיל.

עכשיו.