סדרת פוסטים אלה שאני מתחיל בהם היום, מיועדים לאלה שגרים בירושלים, לאלה שאינם גרים בירושלים ולאלה שלעולם לא יגורו בירושלים.

יום ו' –   24/4/2009 נאור ציון ופאב מלא

הלכנו לבית שמואל להופעה של נאור ציון. בית שמואל מקום קסום. נוף נפלא לחומות של העיר העתיקה, חנייה בשפע ואולם אינטימי. האולם לא היה מלא. בצדק! הופעה בינונית מאד, לעיתים צחקנו. יש לו לנאור, שני מוטיבים שחוזרים על עצמם ונדמה שהוא טחן אותם עד דק: ירידות על אנשים בקהל (עד כדי הרגשת חוסר נוחות) ובדיחות על עדות. עם זאת יש לברנש כפי שהוא כינה את עצמו פוטנציאל וגם תוכנית טלוויזיה שיכולה להתרומם. מה שהרגיז אותי היא הבורות שלו על שכונות ירושלים. הוא תקוע בהבחנה הישנה, מוסררה של הפשע ורחביה של העשירים. הברנש לא מעודכן. הכי הרגיזה אותי התייחסותו לשכונת קטמון. מבלי להתנשא, הבלבול בין קטמון הישנה לקטמונים גובל בעבריינות כלכלית. ברנש יקר, תצטרך להופיע עוד הרבה על מנת לרכוש דירה בקטמון. למי שלא בקיא, קטמון הינה שכונה ערבית מלפני קום המדינה. שמה נגזר משמו של מנזר סן סימון השוכן בקצה השכונה. בלטינית פירוש השם קטמון- ליד המנזר. קטמונים היא השכונה שהוקמה בשנות החמישים מדרום לקטמון הישנה ונקראה על שמה. העירייה משום מה קוראת לכל האזור גונן. אבל תסמכו עליהם, בתעריפי הארנונה הם יודעים להבחין!
בתום המופע חיפשנו מקום לשתות ולאכול. נסענו לדבלין. פאב אירי מצוין. אחד הטובים בארץ. הפאב הוקם בחלק ממתחם הקולנועים שהיה למיתוס בירושלים (אוריון וארנון). היה מלא ועמוס, רבים עמדו. בצדק! חזרנו הביתה. נכון שלפני 20 שנה לא היה כלום, אך לא יזיקו לנו עוד כמה מקומות כאלה. אין סיבה שניסע לתל אביב.

יום א' 26/4/2009 בורקס רמלה וראש העיר ברקת

אני אוהב ללכת לשוק מחנה יהודה. עוד יותר ביום ראשון, שלא עמוס ובעלי הבסטה נינוחים יותר.
החניה קשה מאד בירושלים לא פחות מתל אביב. יש לי שיטה. "אני מזמין מקום בראש", שאני מגיע הוא פנוי. השיטה עובדת, אם אתה רגוע, ובעצם אם זה יום ראשון. חניתי בכחול לבן באגריפס וטיפסתי במעלה הרחוב של מסעדת רחמו. אני לא עורך קניות בשוק, אלא של דברים מיוחדים שאין במקומות אחרים. הלכתי לקנות בורקס מהסוג החביב עלינו במיוחד. כהרגלי אני נוהג לשנות את מסלול ההליכה שלי. זה מבטיח חוויות חדשות. במעלה הרחוב שמתי לב לשלט קטן המכוון שמאלה לשוק העיראקי. מעולם לא הייתי בחלק זה של השוק. פניתי שמאלה עליתי במעלה מדרגות (בירושלים תמיד עולים, אפילו שיורדים) והגעתי לשוק העיראקי. לשוק העיראקי יצא מוניטין עדכני. מסעדות עממיות הנחשבות לגורמה. הסתכלתי, בחנתי, הרחתי, ולפתע אני רואה את ראש העיר עומד על שני ארגזי ירקות ריקים ומצטלם. בקרבה לניר, אתה חש אדם צנוע שבא לעבוד בלי פוזה. הוא היה בסיור עבודה, ללא רעש ופמליה גדולה מדי. אומנם בחרתי בו, אך עם חששות כבדים. ירושלים היא עיר הגדולה בהרבה על מרבית האנשים ללא קשר למידת כישרונם. עם זאת אני מאחל לו הצלחה. אנו זקוקים לה. אם אינני טועה ז'קט מנמיך, אז הייתי ממליץ לו לוותר עליו בסיורים כאלה.
טעימות נעשה בהזדמנות אחרת והמשכתי לכיוון חנות הבורקס בלי לפספס קניית ירק טרי (כוסברה ופטרוזיליה). אין על הירק של השוק, לא בטריות, לא בצבע ולא בריח. הגעתי לבורקס. אני קונה בורקס הנקרא "בורקס רמלה". זה לא בושה ליבא דברים טובים. לטעמי זהו הבורקס הטוב ביותר בעיר ואני בא מבית שבו הכינו בצק עלים שבוע שלם לקראת יום שישי. לאחרונה אני לוקח אותם קפואים ואופה בבית. גם חם וגם משתלם. הבורקס נמצא בקצה הרחוב הראשי בדיוק בפינה למול מרכז כלל. מרכז כלל הוא למעשה בית קברות שמשום מה נבנה כקניון הראשון בירושלים אבל זה כבר סיפור אחר.

יום ב' 27/4/2009 ערב יום הזיכרון.

גם השנה הצטרפו למשפחת השכול "חברים" נוספים בעל כורחם. במערב העיר, בהר הרצל, הולכות ונשלמות ההכנות לטקסים. אין בירושלים אווירה אחרת מזו שבכל הארץ. ירושלים לא סופרת בכמה עשרות שנים. הספירה בה היא לפי מאות.
יחד עם זאת, ביום הזיכרון וביום העצמאות נחלקת ירושלים לשלושה חלקים גם אם אין גדר: החלק הערבי, החלק החרדי ושאר העיר. זה כמו להיות בשלוש מדינות בו זמנית. את זה אני לא אוהב, אבל זה גם לא מרגיז אותי, זו עובדה. לפחות יש לי תקווה אחת, שאוהל המחאה לשחרורו של גלעד שליט יפורק בהקדם וסיפורו יהיה סיפור של חייל החזר מהשבי.