התפיסה המוטעית שלנו לגבי אהבה, מבוססת על האופן בו אנו משתמשים בה בדיבור היומיומי שלנו. קחו לדוגמא את הביטוי "התאהבתי", המרמז על פאסיביות במהלך הופעת הרגש. כאילו מדובר במשהו שקרה ואין לנו בהכרח שליטה עליו. ואכן, רבים מדי מאתנו סבורים שהאהבה פשוט קורת.

עדיין, השפה בימינו מרחיקה לכת הרבה יותר, כדי לתאר את חוויית האהבה. האהבה אינה רק תאונה מקרית, היא טירוף! ראו כיצד אנו מתארים את היותנו מאוהבים: "אני משוגע עלייך", "היא מטורפת עליו", "הוא יוצא מדעתו מרוב אהבה אליה", "אני לא יכולה לחיות בלעדיך".

על סמך תיאורים אלה אפשר לחשוב, שאהבה היא מצב זמני של חוסר שפיות, טירוף או הזיה - כמעט מצב פסיכוטי. אנו מכנים אי שפיות זו בשם "להיות מאוהבים", מצב של תחושה עמוקה שאני כלום בלי מושא האהבה.

נוסף על כך אנו נוטים להאמין, שהמסתורין האופף את תהליך ההתאהבות, זהה גם לגבי תהליך ההתפכחות והיעלמות האהבה, וכי הוא לא רציונלי באותה מידה. האם מישהו מגיע לפתע למצב של אושר עילאי ואז, בדיוק באותה מהירות, מרגיש כיצד ההרגשה נעלמת, כשהוא חוזר למצב של ריקנות וייאוש? אם זוהי אהבה, אין זה מפתיע שבמערכות יחסים קיימות בעיות כה רבות. כיצד אפשר להצליח במשהו שעליו אין לנו שום שליטה, או שאיננו לוקחים עליו שום אחריות?

תחילה, חשוב שנבין מה אינו אהבה. אהבה אינה מצב חלומי ומלא אושר בו כל הפחדים, הספקות והדאגות נמסים ומתפוגגים, בעודנו מתאחדים לבשר אחד. האהבה אינה גם אותם רגעים ראשונים מופלאים, בהם אנו נסחפים על גל של אקסטזה, למרות שתעשיית המוסיקה ותעשיית הסרטים ההוליוודית היו רוצות שנאמין בכך.

אהבה אמיתית אינה שם נרדף לאבדן שליטה או שיגעון. אין זה מצב אובססיבי בו רוחו של אדם אחר תופסת בעלות עליכם. באהבה אמיתית אינכם מאבדים את עצמכם ובאהבה אמיתית אתם עדיין מסוגלים לחיות ללא האדם השני. צורה מוטעית זו של אהבה אובססיבית יכולה לשרת כתרופת-נגד זמנית לבדידות, דיכאון וחוסר ביטחון, אבל אין זו אהבה אמיתית

את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בעברית - לשון הקודש. בעברית, המילה אהבה מבוססת על המילה "הב" (תן, כמו במשפט "הב לי את הספר") ובמילים אחרות - נתינה. אהבה היא בחירה מתמדת, לתת לאדם אחר. אנחנו לא פשוט "מתאהבים", אנחנו יוצרים אהבה. כשאנחנו מעניקים לבני הזוג שלנו, אנו מתנהגים בצורה אוהבת. אנחנו יוצרים אהבה כפונקציה של נתינה. ככל שאנו משקיעים את עצמנו יותר במשהו או במישהו, כך אנו מרגישים קשורים יותר לאותו אובייקט. בית שאנו בונים במו ידינו, הוא בית שאנו אוהבים.

רובנו מחכים בפאסיביות לכך שהאהבה תפעל עלינו את פעולתה. אנו מגדירים בטעות אהבה כסיפוק צרכים, כחוויה שבה האדם האחר ממלא אותנו. תכופות אנו מעריכים מערכות יחסים בהתבסס על המידה בה הן תורמות לנו, מתוך מחשבה מוטעית, שבן הזוג שלנו נמצא עמנו כדי לתת לנו.

זו אינה אהבה. אהבה היא קפיצת מדרגה ממצב בו אנו מרוכזים בעצמנו, למצב בו אנו ממוקדים באחר.

האתגר הגדול ביותר עבור כל אחד מאתנו, בפרפראזה על משפטו המפורסם של הנשיא האמריקאי המנוח ג'ון פ. קנדי, הוא לשאול: "לא מה יכול בן הזוג שלי לעשות למעני, אלא מה יכול אני לעשות למען בן הזוג שלי".

רק בצורה כזו ניצור אהבה אמיתית ועמוקה.