השנה, ביום הזיכרון אני מבקש להעלות על נס זכרו של חברי  אומי גולדברג הי"ד, חבר שאותו איבדתי כבר בשלביה הראשונים של מלחמת לבנון בשלב שהיא עוד הוגדרה כמבצע "שלום הגליל" השבוע הראשון כשצה"ל עוד עשה את הדרך לכוון ההשתלטות על כביש  ביירות דמשק. 

את אומי הכרתי במסגרת עבודתנו הסטודנטאלית  באותם שנים.  אני הייתי באותו זמן סטודנט לפסיכולוגיה  וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים,שמאד רצה לעבור וללמוד משפטים ואומי היה קצין צנחנים  במילואים שסיים מקרוב את שירותו וחזר ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית .בירושלים. אומי שימש כסגני וכמחליפי בעבודה שהייתה משותפת לנו במסגרת המשמר האזרחי בהפעלת שורת המתנדבים של תושבי שכונת  בקעה בירושלים. 

מה אומר ומה אוסיף? להגיד על שבחו של אדם שאיננו? אם יש  משמעות למושג "משכמו ומעלה" אומי בהחלט ענה על ההגדרה הזו. אומי היה בחור גבה קומה, נאה ובעקר חכם, מסוג אלה שאומרים עליהם שהחוכמה נשפכת מהם כשהם רק פותחים את הפה.  ומעל לכל, וזו היתה לטעמי התכונה הכי משמעותית של האיש הזה  היא מידת הענוה. שאפיינה אותו. אישיות קורנת של אדם שמעולם לא נתן לך את התחושה שהוא מעליך, ותאמינו לי הוא היה בהרבה מאד מובנים מעל לכל מי שאני מכיר בסביבה קרובה של אנשים שבעקר רק חושבים את עצמם. 

 ההכרות עם אומי הייתה קצרה יחסית, כמחצית השנה, אבל זו הייתה תקופה מאד אינטנסיבית של קשר מאד אמיץ שנרקם ביננו.  פתאום גילינו כל מיני קשרים קודמים, זה כמובן מתחיל בחבורת ידידים משותפת, שהרי שנינו למדנו באותו המחזור בירושלים, לצד קשר חברי שהיה לי כל השנים עם בן דודו הקרוב,  איתן כספי,  שאף הוא פתאום חשף את הקשר החברי הזה ביננו.  אפילו הצלחתי להיזכר בעצמי שבפעם הראשונה במסגרת השירות שלי שנחשפתי לסיכת  מ"מ מוזהבת (זו המוענקת למי שמשמש כמדריך כתה במסגרת קורס הקצינים לפחות בשני מחזורים) הייתה מצויה על דש  בגדו של אומי שאותו אני זוכר כאחד שחלק איתי נסיעה לצפון הרחוק וישב לידי בקו האוטובוס מירושלים לקרית שמונה, מבלי שהכרנו עוד אחד את השני נסיעה ממושכת של מספר שעות , באחד מימי הראשון שהחיילים שבים לבסיסיהם. 

אומי היה עם פנים בוגרות. בכלל בשביל בחור צעיר בגיל 23 שמתחיל להקריח זה ישר מוסיף לו כמה שנים טובות, וכאדם שקול ומדוד דוגמת אומי בהחלט אפשר היה לקבל את הרושם שיש בפניך אדם שבוגר ממך בכמה שנים טובות. 

אני לקחתי מאומי בעקר את התכונה הזו של "אל יתהלל חוגר כמפתח". את התכונה הזו שעדיף לו לאדם לבל יתנשא על אחרים. שאישיות טובה של אדם מקרינה וקורנת בזכות היותו מי שהוא ולא בזכות זה שהוא צריך להגיד מיהו באמת. בקטע הזה התחברתי לאומי בכל נימי נפשי ולא בכדי אהבתי אותו אהבה גדולה באמת. 

 השבוע הראשון הזה של המלחמה מצא אותי במרכז שכונת "תלפיות" בה עבדתי. אותה שכונה, שעברה את החויות היותר נוראיות במלחמה הזו.  במהלך אותו שבוע נהרגו בזה אחר זה שני חיילים תושבי השכונה, העונים לשם  זהה "יובל הראל", הסיפור הידוע שרבות סופר בו כיצד קצין העיר בה לבשר בטעות למשפחה האחרת, ואחר שגילה את טעותו ובישר למשפחה שאמנם אבדה את הבן, נאלץ לשוב בכל זאת, ולבשר גם למשפחה השניה, "עוד זה מדבר וזה בא" הפעם זה גם פגע בכם.  האבל בירושלים באותו שבוע היה גדול. וכמאמר השיר שנכתב על שני החללים האלה "ועיר תלפיות שכולה"... ומאידך היתה תחושה שהספור הזה נגמר כשבשרו ביום 11 ביוני כי צהל הגיע לכביש בירות דמשק וחסם את התנועה והושגה הפסקת אש.

בלילה הקודם היה לי חלום בלהות, קפצתי ממיטתי שטוף זיעה ולא רגוע, אבל חלפו עוד יומיים עד שהוברר לי פשר קפיצתי מתוך החלום. אם עוד קמתי לבוקרו של יום שישי בתחושה, של הנה, זה נגמר, הגיע  שעת צאת השבת וכדי לטפוח לי על האשליה הזו.

אז עוד איש לא ידע, מי ידע אז שנדרש לעוד 18 שנים עד שנצא מהבוץ הלבנוני.

בימים האלה עוד היתה בנו התמימות.  במוצאי שבת 5 ביוני  1982 התקשר אלי אומי, הוא הודיע לי כי הוא מבקש ממני להגיע לבסיס להחליפו כי הוא נקרא בצו שמונה לגבול הצפון. אומי קבל מתחנת האם שלנו במשטרת ירושלים מכונית מסוג פורד אסקורט משטרתית כדי שבאמצעותה יגיע אלי  וכך אחליפו כדי שיוכל לצאת לשירות לו נקרא..  בשעה שהגיע  אלי עם הרכב שהיה מקרטע עוד התבדחנו שנינו על "האוטו הדפוק הזה",  החלפנו מילים כמו שיש להניח שכולם מבינים, בין חברים, וכך  החזרתי אותו לביתו ונפרדנו לדרכנו,  הוא הלך להתארגן ליציאה למלחמה, אני זוכר היטב שגם באותה שיחה הצלחנו לעורר איזה שהוא "ויכוחון" פוליטי שהיה חלק מהדיאלוגים הפוריים ביננו.

אומי היה איש "שלום עכשיו" אך באותה מידה היה חדור אמונה שהמלחמה הזו, שנולדה בעקבות נסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה משה ארגוב, היא בבחינת הכרח להזכיר לכל מי כאן בעל הבית. 

 במוצאי שבת  12 ביוני 1982,  עשיתי דרכי לבנין המעונות  פתאום התייצב לידי  חבר אחר לעבודתנו המשותפת, ירון בסקינד,  נוהג באותו פורד אסקורט מקרטע. התחלתי להתבדח עם ירון,  ובכלל על ההזדמנות שחשתי באותם שניות, כי באורח פלא הוא בעצם הועיד לי טרמפ לא צפוי לנסיעה חזרה הביתה. בעודי מספר לו על הנסיעה האחרונה באותו רכב עם אומי.  גיליתי חוסר שיתוף פעולה מצידו של ירון. פניו הרצינו. לא ידעתי באותו שלב, שהוא נשלח על ידי מפקדי המשטרה כדי לבשר לי את הבשורה  המרה, ירון ידע בדיוק כמה אני אוהב את אומי ועד כמה האיש הזה נכנס לי לנשמה, הוא לא ידע למצא את המילים, במיוחד נוכח ההתנהגות הזחוחה שלי 

באותם רגעים.

לפתע עצר את הרכב בצד. ואמר "ישר ולענין". "רובי זה לא זמן לצחוקים, יש לי משהו רציני להגיד לך". אני כמובן הרצנתי בין רגע. המשפט הבא כבר מצא אותי בוכה כמו תינוק, וגם כעת כשאני כותב את השורות האלה מתמלאים זגוגיות עיניי בדמעות, שלעולם לא ימחו.  

מתוך אתר הזכרון על אומי באתר "יזכור" 

במלחמת שלום הגליל גויס למילואים ופיקד על פלוגת צנחנים. ביום י"ח בסיוון תשמ"ב (9.6.1982) התקדם עם יחידתו לכיבוש עמדה שלטת בכפר עין זחלתא בלבנון. על קרב זה ועל נפילתו של אומי סיפר מפקד הגדוד: "הוא הוביל את חייליו לחלץ חיילים מפלוגתו, שנפגעו במהלך כיבוש גבעה. בכל שלבי החילוץ נורתה אש עזה לעבר הפצועים שהיו פזורים בשטח ולעבר מחלציהם. אומי נפגע אנושות במהלך החילוץ ונפל. חבריו נלחמו 4 שעות לחלצו מן השטח מוכה-האש, וגם במהלך חילוץ זה נפגעו אחדים מחייליו.  

 זה בעיניי כל כך טבעי שאומי שילם בחייו במהלך משימה שנועדה לא להשאיר פצועים בשטח, ובדרך לחילוצם. זה בעיניי היה הדבר הכי טבעי שאומי ישלם את המחיר בזמן שהוא ראה חובה לסכן את חייו כדי להבטיח חיים של אחר. זה בשבילי אומי. 

 ואני הקטן נשאר בעולם שלנו רק לשאול את ריבונו של עולם. איך זה? איך זה שאתה דואג לעצמך על חשבוננו ותמיד אבל תמיד  דואג לקחת לנו את הכי טובים? למה לא הגיע לנו להנות קצת מהאיש המדהים הזה, שרק היה בתחילת חייו? שרק נישא מספר חודשים קודם לכן לחברת נעוריו  אביגל  איתה רצה להקים בית בישראל?

האיש המדהים הזה שידע בשנים הקצרות שלו להספיק להגיע להישגים בכל מה שנגע. בעקר הכוונה היא לפעילות ציבורית לטובת הכלל, כמדריך נוער בשכונת המצוקה הירושלמית באותם שנים "מוסררה" ניסה לטפח מצוינות גם בקבוצות נוער שצמחו על רקע של עזובה חברתית. האיש הזה שהיה מדריך נערץ בצופים במסגרת שבט "מודיעין", האדם הנפלא הזה שלא נח  ונדמה היה שהוא מבקש להספיק בחייו הקצרים מה שאחרים לא מספיקים בחיים שלמים. האיש המדהים הזה אבד לנו והוא רק בן 23 שנים. 

אני יודע לעצמי שדוקא מאומי היתה תכונה שהתקנאתי בו ואני מאד מקוה שהצלחתי לשאוב מרוחו במשהו.  אם בזמן חברותנו, קנאתי לו על כך שהוא זכה להתקבל ללמודי המשפטים, בעוד אני מדפק על שערי הפקולטה היוקרתית למשפטים בירושלים, הרי שלאחר שנה זכיתי לתפוס את מקומי  על ספסלי אותה פקולטה. במידה מסוימת, הרגשתי על עצמי חובה להמשיך את מורשתו, אני מקוה שהצלחתי להטמיע בי תכונות מסוימות שהיו כל כך אופייניים לאומי.  אומי עבורי אינו רק זכרון. אומי עבורי קיים ונוכח. אני מוצא את עצמי לא אחת מתחקה אחר קו המחשבה שלו. מה הוא היה עושה במקומי? איך הוא היה מגיב? האדם הנפלא הזה שהכרתי אותו כה מעט, הותיר בי יותר מהרבה אחרים, שנוכחים בסביבתי גם היום.

לא אחת אני שואל את עצמי איפה הוא היה כיום?

אני מתבונן סביבי ורואה את החברים שאיתם עבדנו יחד באותם שנים במשמר האזרחי, כיצד הם השתלבו בעשיה הכי מרכזית בארץ- זה כולל את אייל ארד שהוא בעצם לכל הדעות יועץ התקשורת הכי נחשב בארץ שממליך מלכים ומוריד מלכים בלווי הכי מקצועי שיש, זה כולל את רוני קליינפלד ידידי הטוב,  מנכ"ל מעריב איש מעורב בזכות עצמו. ואם זה שי טלמון חברנו המשותף שכבר הספיק לתפוס עמדות מפתח בכלכלה הישראלית אחר ששמש כחשב הכללי באוצר, ועוד ועוד  אחרים, בהם גם שופטים ושופטות בבתי משפט שלום ומחוזיים.

 אומי היה יותר טוב מכל אחד מהם, ואין זה מפחית דבר מהסגולות של החברים האחרים, לכן הכאב על חסרונו מאיתנו כל השנים רק הולך ונעצם אצלי מדי שנה בשנה. 

יהי זכרו ברוך.