כותרות TheMarker >
    ';

    מחשבות

    החורף מביא איתו ריח של גשם, גשם, רוח קרירה, רעמים ברקים, סופות. התנורון שב להיות רהיט קבוע ובעל מקום של כבוד על שולחן הכתיבה בחדר, האח הגדול בסלון חוזר לשימוש ומחמם את כל הבית בריקוד הלהבות המרצדות שנעות לקול פצפוץ הגיצים המונוטוני והמוכר.

    הבגדים של החורף הם המתנה הנעימה מכל. אין דבר נפלא יותר מלהוריד מהבוידם את המעילים הרכים (ולמצוא בכיס את הליפגלוס דובדבן האבוד שלי מהחורף שעבר!), להריח את הסוודרים, הפליזים, הצעיפים, הכפפות וכובעי הגרב או הברט. שמיכת הפוך, שלא ראיתם יותר מחצי שנה וכל כך התגעגעתי אליה, חוזרת לעטוף את מיטתכם ולהקנות לחדר אוירה חורפית רשמית!

    אחרי פתיחה רווי נוסטלגיה תסכימו איתי שאין ספק, לחורף יש את הקסם שלו ואף אחד או אף עונה לא יכולה להתחרות בו. הקסם הזה הוא בדיוק מה שהופך את החורף להיות העונה המושלמת לאוהבים.

    למה אנשים מחפשים אהבה בחורף?

    זה לא סוד שהחיפוש המתמיד והמתמשך אחרי אהבה תופס תאוצה בחודשי החורף הקרים. כשקר בחוץ מחפשים חום בלב. משהו באוויר גורם לנו לחפש בהיסטריה את האחד או האחת ושיחד נוכל להעביר את חודשי החורף. כולנו חשים את זה בתוכנו כשמזג האוויר מתחיל להתקרר, טיפות של גשם מופיעות פה ושם ורוחות מתחילות לנשב באוויר. בדיוק ברגעים אלו מתחילות לנשב גם רוחות של רומנטיקה בקרבנו ומבפנים ניצת רצון עז ועוצמתי להיכנס למערכת יחסים כובשת. ההסבר שלי לתופעה הזו נעוץ בעובדה שכאשר בחוץ אפור וקר והאווירה מסביב עגומה וכבדה הלב מחפש חום כדי להקל על הקיפאון להפשיר את הנפש. והרי אין דבר בעולם שיותר מחמם את הלב ומלהיט את הגוף מאשר רומן חורפי סוער. כשיש לנו את אותה אהבה שיוצאת מתוך תוכנו ודואגת לחמם מבפנים את כל הגוף, פתאום כבר לא כל כך קר וכבר לא כל כך מקפיא להיות בחוץ.

    סיבה נוספת לאותן רוחות ורגשות של רומנטיקה המציפות אותנו ללא הזהרה מוקדמת היא קצב החיים החורפי. בחורף הכול נהיה איטי יותר. אם בקיץ הייתם קמים בשנייה מהמיטה, מתארגנים תוך רגעים ספורים כדי להספיק את כל הפעילויות שמתוכננות לכם ולא לפספס את כל הבילויים, המסיבות והאקשן שלקיץ יש להציע, לעומת זאת בחורף כל זה בכלל לא מעניין אתכם. אתם רק רוצים להישאר בתוך המיטה, מכורבלים בתוך הפוך עם ספר או עם הגיליון החדש של המגזין האהוב עליכם ולא לצאת מהחדר אלא אם זה למטבח להביא שוקו חם עם קוביות שוקולד לבן מומסות בפנים (מומלץ בחום!). עם כל המתוק הזה בפה, כשאתם מכורבלים בתוך הפוך ולא עושים הרבה אתם תוהים לעצמכם ומגיעים למסקנה שהיה יכול להיות הרבה, הרבה יותר כיף להתכרבל מתחת לשמיכה עם מישהו שיחבק אתכם ויקשיב יחד אתכם לטיפות הגשם שנוקשות על החלון ויגן עליכם מפני הרעמים המפחידים והרעים.

    כן, אלה המחשבות שעולות בחורף. כשיוצאים פחות לבלות, נשארים יותר בבית ובאופן כללי, וזה מוכח, אנחנו עסוקים פחות בתקופת החורף, הראש המתפנה לחשוב על אהבה ועל כמה שצריך אותה וכמה שהיא חסרה וכשהיא שם והיא לא חסרה, הלילות החורפיים הם הזמן הכי כיף בשנה.
    הקסם הזה הוא בדיוק מה שהופך את החורף להיות העונה המושלמת לאוהבים.

    רוני רבינו

    מכתב קטן לגיבור שלי - אבא ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים

    28 תגובות   יום שני, 27/4/09, 18:28

    פעם אהבתי את הסתיו. את משב הרוחות הקרירות, המביא עמו הקלה מעומס החום הכבד של הקיץ בטרם יבוא החורף הסגרירי. את אווירת החג המורגשת באוויר, את הרצון להתחדשות. אך מזה שנים, נושאות עבורי רוחות הסתיו גם את זיכרונות המלחמה את עצמת הכאב הלא נשכח, את תוגת הבדידות.   

     

     

    הפנייה לשאת דברים כמשפחה שכולה גרמה לי התלבטות רבה. יש בי כל כך הרבה מילים לדבר על בוקר יום ראשון, יש בי מילים לתאר את הגשם הראשון, אך בבואי לדבר עליך אבא - אוחזת בי דממה.  

    אבא שלי יצא למלחמה, מלחמת יום כיפור (אוקטובר 73) ולא שב ממנה, כשהייתי רק בת 6. היום אני אימא לילדה בת 8 ולילד בן 14 והשנים חולפות ונדמה שהזמן מרפא פצעים, אך לא כך, הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף שלא יתרפא. הזיכרון רק מתעצם ועימו הכאב והגעגוע.

     

     

    בתוך כל אפלת הזיכרון שלי מאבא, מתחלפות להן תמונות מאותו יום ארור שבאו להודיע על מותו - בכי, חיילים, קצין העיר, המולה ואימא בוכה מתעלפת. הרבה אנשים, מדים בכל חדר, אלבומים, ידיים מושטות, צלצול טלפון ועוד אחד ו..אני ילדה קטנה מבקשת רק שקט, אך הם לא שומעים, הם רק מביטים בי, לוחשים קולות רחמים, באים יושבים ומתחלפים.

    לעיתים רחוקות, כאשר אני מנסה להיזכר באבא אני עוצמת עיניים חזק, כמו שהוא לימד אותי כילדה, אני נזכרת בקולו, בת צחוקו, רואה אותו יושב שם למעלה ומביט בי מחייך אל תוך עיניי.כשהחזירו את חפציו של אבא, החזירו מזכרת קטנה. מכתב קטן שכתבתי לאיש רחוק -  אבא שלי.  מילים ראשונות של תלמידת כיתה א' ובו שני מילים בודדות "שלום אבא".

     

    לפעמים אני יודעת שאסור לי להיבלע, לתוך מה שאסור לי להיסחף. אבל במרחק השנים אני מסתכלת על אותן מילים בודדות וקצרות שהסבו לו אושר רב והוא בוודאי חיבק, היה גאה בילדתו הקטנה שרק החלה לכתוב ואני לא מסוגלת לנטוש את התחושה שאלה היו מילות פרידה אחרונות "ממך... אבא שלי".

     

     

    "יש ודאי במקום נסתר תשובה לכל דבר
    אז למה דווקא לי נגמר הכול, לפני שהתחיל"

     

     

    "תלם ארוך חרשת... אבא! לא חלמתי שלא אוכל להוסיף עוד מילה". מאז אני כותבת וכותבת, בתקווה שתוכל לקפוץ לאיזה מבזקון קטן ולקרוא את מילותיי, את רחשי ליבי ולו רק לרגע קט להסב לך אושר.  

    יום הזיכרון עוזב אותנו ומפנה מקומו ליום העצמאות, אני צופה בכל השלווה שמסביבי ויודעת שאתה מביט בנו באכפתיות האופיינית לך. מאז שעזבת הרבה לא השתנה כאן... יושבים כולם יחד - שלוות עולמים ! "אין עוד שלום.... אבא". נשארנו משפחת השכול מיתוס ציוני, הירואי וטראגי, שהולך וגדל כל הזמן, מיתוס המצדיק את הימצאותנו כאן, הנותן טעם ותכלית לחיינו ולמעשינו, מיתוס המייחד אותי מכל שאר האנשים סביבי, המגביה אותי מעלה בסולם חברתי בלתי נראה, מיתוס שהכניס אותך אבא לפנתיאון הנצחי של הציונות החילונית, לקודש הקודשים של מדינת ישראל, ואותי אל המדרגה הגבוהה הקרויה 'משפחת השכול".

     

    "במותו ציווה את החיים "  

     

    אבא מתגעגעת

    נוני שלך

     

    לזכרו של אבא שלי

    רחמים (רמי) ז"ל נפל במלחמת יום הכיפורים בחווה הסינית, בן 29 היה במותו. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/12/12 00:32:
      נגעת לליבי. אבא שלי הלך לאותה המלחמה... לאחר מכן שאני הייתי בן 3.5 נלחם בשלום הגליל ולשמחתי חזר. לכן אני צריך להודות על כך שנשאר איתי. נשארו בו צלקות אף רבות. הוא מבוגר מאביך וצער גדול נפל עליו שראה צעירים רבים מתים והוא נשאר בחיים. בכל אופן בזכותו ובזכות רבים אחרים (וזה לא מיתוס ריק) בזכותו אנחנו מסוגלים לקיים כאן שגרת חיים נורמלית יחסית.
        6/5/09 07:14:

      דמעות בפאתי העין.
        5/5/09 23:07:

      יהי זכרו ברוך.
        2/5/09 20:29:
      תודה לך על המילים שלא הצליחו לצאת ממני אל ה"זקן" שלי
        2/5/09 05:39:


      רוני חברה יקרה שלי,

      אשרייך על שזכית לשמחו במילותייך

      חיבוק של עוצמה

      אלונה

        30/4/09 01:37:

      רוני יקרה

      מילים מרטיטות לב

      הרעדת את עימקי הרגשות

      הילדה הקטנה שאביה לא חזר משם...

      שולח חיבוק של הזדהות וכאב

      עופר

        28/4/09 20:28:


      הוא שם למעלה, גאה בך וצופה ממעל

      מרגש..

      אסף

      *

        27/4/09 23:50:

      נוני,

      עצוב ומרגש,

      זוכר גם אני את הפוסט שלך משנה שעברה

      יהי זיכרו ברוך

        27/4/09 23:45:


      אין מילים.

      איתך, יוסי

        27/4/09 23:40:
      מרגש ונוגע... יהיה זכרו ברוך...
        27/4/09 23:26:

      מתוקה בטוחה אני שהוא קורא את כל מה שאת כותבת...

      ואולי הוא בכלל נמצא בסביבתך ואת כלל לא יודעת.... או אולי מרגישה

      לצערי זה מה שנשאר רק כמה רגעים הרבה בדמיון מעט בחיים

       

      חיבוק ענק*

      סיגל

        27/4/09 23:16:

       

      "במותו ציווה את החיים...."

        27/4/09 23:09:

      משתתף בצער ובכאב..
        27/4/09 22:52:


      אישה חזקה.שמרי על הזיכרון ואהבה.

       

      *

      לימור

        27/4/09 22:32:


      ואפילו במילים - אין נחמה .

      הקלה רגעית , זמנית כשמילים מצטרפות למשפטים שיוצרים פסקה ועם זו האחרונה , עם הרמת היד מהמקלדת לאחר התיקון האחרון , בא גל של כאב ואחריו שקט ואיזה ריקנות .

       

      ואין קשה משכול , אני יודעת .

       

       

      חזקי .

       


      לפי הפוסט הנוכחי אנחנו מכירים כבר שנה

      זוכר אפילו את הפוסט שלך מאשתקד

       

        27/4/09 22:20:

      תמשיכי להיות חזקה! פוסט יפהיפה כתבת, כישרונך ניחן בכל מילה ומילה...

      ריגשת אותי, הזלת דמעות מעיני למרות שלא הכרתי אותו.

       

      יהי זיכרו של אביך ברוך!

        27/4/09 21:54:

      צטט:


      מאז אני כותבת וכותבת, בתקווה שתוכל לקפוץ לאיזה מבזקון קטן ולקרוא את מילותיי, את רחשי ליבי ולו רק לרגע קט להסב לך אושר

       

      הוא קורא.

      לא מבזקון קטן, את הכל.

      את כל מה שנוני שלו כותבת.

      את כל מה שנוני שלו מרגישה.

        27/4/09 21:43:


      כוכב לזכרו.

       

      עצוב מאוד.

       

      באהבה

      עופרה

        27/4/09 21:43:


      פצפצת, נוני יקרה

      כל כך יפה כתבת, כאב אצור.

      בן 29 במותו, ממש ילד.

      שתהיי מאושרת

      רון

      :-)

        27/4/09 21:38:

      רוני

      מרגש - וכל כך נוגע

       

      איתך

      איילת

        27/4/09 21:32:

      חיבוק.
        27/4/09 21:23:
      כך כך כל כך כל כך עצוב. תודה על השיתוף והחשיפה המרגשת.
        27/4/09 21:14:


      רוני יקירתי

      חושבת על השיר הזה שהוא ראה ועל הילדה הקטנה שכתבה לו את זה בכיתה א'

      ועל הפצע.

      בפעם הראשונה שהתכתבנו כאן הגבת על פוסט שהעליתי בו את השיר הזה

      גשם יורד על פני רעי;

      על פני רעי החיים, אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים, אשר אינם מכסים עוד.

      מאת יהודה עמיחי

       

        27/4/09 21:07:

      יהי זכרו ברוך
        27/4/09 20:55:
      תודה ששיתפת.
        27/4/09 20:48:


      השיר הזה תמיד עושה לי לבכות

      והמילים המרגשות שלך..

      יהי זכרו ברוך

        27/4/09 19:11:

       

      איזה סיפור יפהפה, ואיזו ילדה מקסימה - -


      תודה שנתת להרגיש חלק מהצער, עד כמה שמוזר להגיד כי ראוי שנצטער, וראוי שלא נשכח. 

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      פצפצת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין