אני דוקא אהבתי לבקר אצל סבא משה וסבתא פסיה בחיפה.

פסיה היא לא באמת סבתא שלי, היא התחתנה עם סבא משה אחרי שסבתא פנינה נהרגה בתאונת דרכים קטלנית, פחות משנה לפני שנולדתי. את הסיפור על "איך סבתא פנינה מתה" נורא אהבתי לשמוע ופעמים רבות ביקשתי מאמא שתספר לי אותו לפני השינה.

פסיה הייתה מושא ללעג בקרב בני משפחתי טובי הלב.

היא הייתה כמעט בוכה אם לא גמרנו את האוכל ומתחננת שנאכל עוד קצת ושנטעם מכל מיני מאכלים שלא הורגלנו בהם בחדר-אוכל. היא היתה נותנת תמיד מתנות קטנות. אני דוקא אהבתי לקבל מתנות ואפילו זכיתי באלו של אחיי, שלא מצאו עניין בפיצ'יפקעס. היא הייתה מאופרת וטרחנית. כשגל ואורי צחקו עליה מאחורי הגב היא הייתה מנסה להפוך אותי לשותפתה. אבא שלי היה מצמצם את עצמו ומחכה  לסיום הביקור. בשלב מסויים היה לוחש לי "תגידי לאמא שיש שיעורי-בית", וזו הפכה להיות בדיחה פרטית שלנו. כשהיינו מרטשים את דמותה בדרך חזרה, אמא היתה אומרת בשקט "היא אשה טובה".

אני אהבתי לבקר שם. היה צריך לעלות בהמון מדרגות אבן עד הכניסה לבניין עם הקומות, אחר-כך עוד המון מדרגות מרוצפות. בקיבוץ יש רק כמה מדרגות במזכירות וכמה בחדר-אוכל. בבית של סבא משה וסבתא פסיה הייתה מראה גדולה בכניסה שאהבתי לראות בה את דמותי המשתקפת על רקע פנים הבית של סבא משה וסבתא פסיה. היתה שם ויטרינה, עם פסלונים מפורצלן וכלי זכוכית, עליה יכולתי להביט ממושכות. מהארון של אותה ויטרינה יצאו המתנות המצועצעות. ריח הנפטלין היה מושך ודוחה בו-זמנית. והכי-הכי, על הקירות היו תלויות בצפיפות עשרות ציורים על נייר ממוסגרים ואת כלם ציירה סבתא פסיה. כמה אהבתי להתבונן בהם, כמה הם היו נפלאים בעיניי. בשום מקום אחר לא ראיתי בית עם כל-כך הרבה ציורים.