עין ירוקה מחייכת
פוסטים אחרונים
- חכמת העננים 3/11/14
- ימי המתנה 16/6/14
- שלכם, החורף 7/5/14
- חלום ליל קיץ 13/2/14
- רועה יקר 2/1/14
- איחולים 31/12/13
ארכיון
גן הילדים הנצחי (אנג'לינה II)
ביום הזיכרון לפני שנתיים כתבתי לראשונה את הרשומה על אנג`לינה. בעקבות כך נוצר קשר עם כמה מכרים שלה. אחת מאותם מכרים הייתה אחותו של מי שהיה בן זוגה של אנג'לינה. יצא לי לשוחח עמה בטלפון בדיוק יום לפני יום השנה הרביעי למותה והאחות סיפרה לי כי באמבולנס, בדרך לבית החולים, אנג'לינה שבה לרגע להכרתה וביקשה מהפראמדיק שימסור את אהבתה להוריה, רגעים לפני ששוב איבדה את הכרתה והפעם לעולמים. כשאני סיפרתי לאחות שככל שהבחנתי היא הייתה ללא רוח חיים ברגע בו ניגשתי אליה, שניות ספורות לאחר הפיצוץ, השיבה האחות שהם שמעו את זה גם מגורמים נוספים והם מודעים לכך שיתכן והפראמדיקים מספרים על מילות פרידה בכדי לנחם את המשפחה, גם אם לא היו בהכרח מילים כאלו. אבל המוזר לדברי האחות היה שאותו פראמדיק ידע לספר למשפחה גם מילים נוספות ואישיות שהספיקה לומר, שהוא לבדו לא היה יכול לדעת אותם. אז הנה מצד אחד היא הייתה ללא רוח חיים מרגע הפיצוץ, כפי שאני חזיתי בה וכפי שאחרים סיפרו למשפחה, ומן הצד השני נראה כאילו והותר לה לשוב לעולם הזה לכמה רגעים בכדי למסור דברי פרידה ליקיריה. האחות גם הסבירה לי בדיוק כיצד להגיע אל מקום קבורתה, בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, ולמחרת יום השנה הרביעי ביקרתי לראשונה בקברה. כתבתי על הביקור הזה ברשומה ושמה- איצטרובל על שיש: "רוח ערביים קרירה החלה לנשב בדקות האחרונות, מניעה בחוזקה את פעמוני הרוח עשויי העץ המשמיעים ריקוד עדין של נקישות רכות. רוח ערביים שהופיעה לה פתאום, לאחר יום שמשי נעים, כאילו ובאה לקבל את השבת. לפני יומיים הגעתי לראשונה אל קברה, בבית העלמין הצבאי בליבה של כפר-סבא. ורק יום אחד לפני כן, שהיה בדיוק יום השנה למותה, שמעתי לראשונה מזה ארבע שנים היכן בדיוק היא קבורה. יום השנה הרביעי למותה היה יום מכוסה שמיים אפרוריים ורכים, אף שהבטיחו יום שמשי גם כן. היה זה יום חג המולד, בדיוק כפי שהיה יום מותה, שאז היה גם יום נרו האחרון של חנוכה. ...הגעתי אל בית העלמין הצבאי הקטן, הנמצא ממש בליבה של העיר, מוקף ברחובות ובניינים והעצים הרבים הפזורים בו משווים לו מראה של גן ציבורי גדול ושקט. ללא חומה או גדר שתפריד בינו לבין הכבישים ההומים והבניינים שסביבו הוא נראה כחלק בלתי נפרד מן העיר ובתיה, כאילו ושוכניו מעולם לא עזבו. בית העלמין היה ריק מלבד משפחה אחת שבאה להתייחד עם יקירה. מצאתי את הקבר די מהר. זר צבאי גדול נח עליו, זכר לאזכרה שנערכה בו יום קודם לכן, וגם אבנים קטנות לרוב, אך המיוחד בו היה שלמרות שהיה קבר צבאי הוא היה, בשונה משאר הקברים שסביבו, מקושט כולו בפסלוני פיות. באותו הרגע נדמה היה לי מראו כשל קברה של ילדה השוכן בבית עלמין אזרחי, שאליו הגעתי במקרה בעת טיול כמה שעות לפני אותו פיצוץ. קברה של הילדה העלה אז דמעות בעיניה של האהובה שטיילה עמי, ושביחד עמי תיקלע כמה שעות לאחר מכן לאותו גיא מוות. ובסופו של אותו טיול קטן יכולנו לראות ציפור נודדת עפה מעלינו לכיוון השמש השוקעת ואותה אהובה אמרה לי בשקט שהיא מקנאה בציפור, על שאין לה עבר או עתיד, אלא רק את המעוף של כאן ועכשיו. וכל מיני זכרונות שעלו בי למראה הקבר מכוסה הפיות. גם כעת השמש עמדה לשקוע והשיעור שלי במכללה כבר החל ונאלצתי להתנתק וללכת. אך לפני שיצאתי מבית העלמין הבחנתי באיצטרובל גדול מאוד שוכב לו בדממה על הקרקע, מתחת לעצים. היה זה האיצטרובל היחיד בכל האזור שנפל באותו יום אל האדמה. גדול מימדים, נדמה ממש כעץ אשוח רחב, בעל מראה סימטרי מושלם, כאילו ופוסל בידיו של מלאך. הרמתי אותו, שבתי אל הקבר והנחתי אותו על השיש בעדינות, מול הפיות היושבות ומביטות בו בחיוך שקפא." ביום הזיכרון לפני שנה ביקרתי שם שוב. האיצטרובל שהנחתי בחורף כבר לא היה אך הפיות הרבות עדיין יושבות שם בחיוכן הקפוא. הקבר היה מכוסה בזרי פרחים לרוב, כך גם כל הקברים הרבים שסביב. הטקסים כבר הסתיימו אך עדיין היו כמה משפחות שהסתובבו בשטח בית העלמין. באחת מפינותיו בערה אש זיכרון ושני חיילים ניצבים בגבם אליה. על הספסלים ליד חיכו חיילים נוספים לתורם לשמור. בסמוך לקברה של אנג`לינה נמצא קברה של רב"ט רותם ויינברגר,שנהרגה גם היא באותו פיגוע, ומאז שומרות המשפחות על קשר ועורכות את האזכרות במשותף. ומצדה הדרומי קבור סמל יוחאי פורת. פורת נהרג במחסום עין עריק,בתקרית טראגית מאוד שארעה בשיאה של האינתיפאדה האחרונה, כאשר מחבל חמוש התמקם על אחת הגבעות שסביב ופתח באש על החיילים ועל אזרחים שעברו במקום. במשך דקות ארוכות הוא ירה וקטל חיילים ואזרחים בזה אחר זה. דקות ארוכות נמשך הקטל,מבלי שהקורבנות למטה הצליחו להבין מהיכן הוא מגיע ולמרות שנסו להסתתר המשיכו להפגע. בסופו של דבר הניח היורה את נשקו במקום בו שכב ועזב. הירי גבה את חייהם של עשרה חיילים ואזרחים, בינם פורת ששימש בתור פרמדיק. פורת נהרג כאשר יצא מהמבנה בו הסתתר על מנת להגיש עזרה למפקד המחסום דיוויד דמלין,שנהרג אף הוא. לאחר התקרית הוטחה ביקורת רבה בצבא על שבחר להציב את המחסום במקום כל כך פגיע. בזמנו יצא לי לקרוא באינטרנט רבות על האירוע ובמיוחד על פורת,וגם דמותו מצילומי הזכרון זכורה לי, ולכן הופתעתי לגלות כי הוא קבור בסמוך לאנג`לינה. כפי שקברה של אנג`לינה מעוטר בפסלי פיות כך קברו מכוסה בכמה עשרות דגמי רכבים קטנים,חלקם של אמבולנסים. שלושת החיילים הצעירים האלו- אנג`לינה,רותם ויוחאי, מעולם לא נפגשו. כל אחד מהם אהב את אהבותיו,קיווה את תקוותיו, חלם את חייו. וכך גם כל אלו שסביבם. והנה שלושתם הגיעו לכאן, אל בית העלמין הזה, ביחד עם עוד עשרות רבות של חיילים,דרכיהם הנפרדות מצטלבות לבסוף למנוחה אחרונה, מוקפת בזרי פרחים צבעוניים,בצעצועי מכוניות, בפיות חייכניות, המדמים למקום ההצטלבות הראשון והאחרון הזה תחושה של גן ילדים דומם ונצחי. |
תגובות (4)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בדיוק אתמול ביקרתי לראשונה את הוריה (חמש שנים לאחר שנהרגה). הגעתי אליהם בעצם דרך אותן רשומות זיכרון עליה בבלוגים.
מותה של אנג'לינה (וכל שאר הקורבנות) באמת עצוב אך הדבר המצער באמת אלו ההורים שלמעשה נותרו "תקועים" בחיים הקודמים, עד רגע המוות.
המפגש הזה עמם הותיר בי רושם עז של עצב ואני מניח שאחזור ואכתוב על כך בקרוב.
צר לי אם הרושם הוא של אווירת מוות האופפת אותי. מדי פעם (בעיקר ביום הזכרון או ביום השנה) אני חוזר אל הסיפור של אנג'לינה משום שיצא לי להגיע אליה (ואל האחרים) שניות לאחר הפיצוץ שנטל את חייהם.
אנג'לינה מלווה אותי למרות שלא הכרתי אותה בחייה אך בסופו של דבר אני מניח שהמוות מופיע אצלי (או בכתיבה שלי) כשם שמופיעים האהבה,התשוקה, הזכרונות, הטבע, עולם הילדים וחלקים אחרים שהם בלתי נפרדים מהחיים.
בדיוק בשעה שקראת את הכתוב כאן יצא לי לבקר לראשונה את הוריה של אנג'לינה והביקור הותיר בי רושם עז, כך שאני מניח שאחזור ואכתוב על כך במועד קרוב...
חג שמח!
זה מאד מרגש.
אני מקוה שאוירת המוות האופפת אותך, איננה מצויה אצלך אלא בימי הזיכרון.
יהי זכרם ברוך!
לחיים, לחיים,לחיים!