ילדה יפה. חייכנית. עניינית. נחושה. רצתה להיות מכונאית מוטסת והצליחה. רצתה לצאת למשימות מבצעיות ולא היתה להם ברירה אלא לתת לה. הספיקה לעשות טיול של אחרי צבא, אבל לא גדול מדי, כדי לא להעדר מהטייסת. שם, היא הכי אהבה להיות. בגיחות ובמבצעים. קרן נהגה לעבור בסיומה של כל משימה כזו מעל הבית של ההורים, ברחובות, ולנופף. כדי שאמא לא תדאג יותר ממה שצריך. אבל - קרן המקסימה, החכמה, המרשימה, התרסקה באוגוסט 2006 במסוק שיצא להוריד לוחמים בלילה של לבנון. רגע לפני האסון, עוד הספיקה להסביר לחייל שביקש לעלות למסוק שממש לא כדאי לו, והוא הקשיב וניצל. היא לא. אמא שלה עוד שמעה את המסוקים חוזרים ובחושך, התנחמה שאי אפשר לראות את היד המנופפת. אלא שאז, היתה הדפיקה ההיא בדלת והעולם חרב בבית משפחת טנדלר. יחד עם אביה של קרן ואחיה הצעיר, נוצר בבית הזה משולש של כאב, שאי אפשר לתאר במילים. וכאילו לא די בכאב הזה, היה צריך לחכות עוד שעות ארוכות, עד שמצאו את הילדה היפה ונשאו אותה על כפיים, כמו נסיכה אבודה, הביתה. אל קברה.
יותר משנתיים חלפו ואני לא ששוכחת אותה. את קרן. עם החיוך המאיר והחדר המסודר להפליא והמחברות הניצבות על המדף כאילו עוד רגע תתיישב ללמוד ותפתח אותן. אני רואה אותה . את הילדה הזו, שלא הספיקה לחיות וכבר זה נגמר. ואנחנו פה, עומדים שתי דקות ועוד דקותיים. אולי נזכרים באיזה אפיזודה , כי זה יום הזכרון. אבל מיד אחר כך מתחילות המסיבות ומעמיסים את המנגלים. וזהו. עוד שנה חולפת, בלי קרן. אך אני זוכרת. ומצטערת. ומתפללת שלא אצטרך לזכור עוד ילדות נפלאות כאלה ביום הזכרון..... .
|