חמש דקות לפני הצפירה יצאנו, ילדיי ואני, למעלה לשדרה.
נראה לי שאם כבר אתה עומד דום לזכר משהו או מישהו, מוטב לעשות זאת במרחב הציבורי. שיעמוד מישהו מולך, עם הגב אליך, מאה מטר ממך, שמשהו יתן תוקף לעמידה שלך עצמך.
השדרה, שיומה המוצלח ביותר בשנה הוא יום הכיפורים, שממה חיים, כמו שהיא לא שוממת אפילו בימים בהם אני צועד למשרד בחמש בבוקר או נגרר בחזרה ממנו בארבע לפנות בוקר.
שתי מכוניות עצרו בצד, מאחת מהן הנהגת אפילו לא יצאה. עמדנו, מיקה וארם ואני, עם חבר שבא לבקר ממושב דקל, אי שם בחיבור בין ישראל מצרים ועזה. עכשיו הוא נוהג את כל הדרך חזרה שקוע בשידורי הרדיו המיועדים ליום חג שכזה, שיכולים לחסל את שפעת החזירים כמו כלום.
יש לי ביד תקליט של יענקל'ה רוטבליט.
תקליט ממש, ויניל אמיתי. לא ביד ממש, על המדף עם כל שאר התקליטים. הוא יצא בה' באייר תשל"ח. 31 שנה בול. אני קניתי אותו מתישהו בתשל"ט. לא הייתי נתפס לתארוך העברי, זה הוא התחיל, זה מה שהוא כתב על התקליט עצמו.
על העטיפה רואים את יענקלה יושב עם כלי קיבול מפלסטיק שנראה כמו חיקוי לקנקן יין איטלקי או צרפתי, אבל מפלסטיק. ואם היה יין בפנים, אז זה בטח היה יין ישראלי שגם הוא חיקוי ליין איטלקי או צרפתי, אבל מפלסטיק. ככלות הכל, היין הנמכר ביותר בישראל בתשל"ח היה גראנש רוזה של כרמל מזרחי. כל מי שמהנהן עכשיו בראשו ואומר וואלה - הוא כנראה מעל גיל ארבעים.
בחזרה ליענקלה. אז הוא יושב עם חיקוי הקנקן הזה ועם גיטרה על תל אבנים, ומאחוריו אנדרטה של חללי חטיבת ירושלים שנהרגו בששת הימים, "בקרב העקוב מדם בכיבוש שכונת אבו טור", ציטוט מהאנדרטה מהעטיפה.
בטח הכיר את רובם, אולי את כולם. אם זכור לי נכון בעצמו נלחם שם, אולי אפילו איבד שם רגל. נדמה לי גם שאחר כך נטע שם את רגלו האחרת והוא גר שם היום. אבל אינני ביוגרף, ואם יש אמת היסטורית בעניינו, היא בטח מונחת במקום אחר מאשר בתיאור שלי את הדברים.
לתקליט עצמו, על כל פנים, קוראים "כך שיחררתי את ירושלים".
שתי שורות מתוך שיר אחד מהתקליט ההוא:
"בבית עלמין צבאי מספר גוש וחלקה,
הביאי את הבקבוק איתך הכוס שלי ריקה"
ועוד שורה משיר אחר:
"איך שגפן מטפסת על בית ערבי / קריר מחוץ לעיר."
ביד השנייה יש בידי ספר שירים חדש של חיים גורי. "עיבל", שמו. אתם יודעים - הר הקללה.
גורי בן שמונים ותשע.
"בן כמה אדוני, אם יורשה לי לשאול?", שאל בשיחת היכרות שערכנו לפני כחודשיים.
"ארבעים וארבע".
"נו, גיל כבודו מחצית מגילי שלי", אמר. "עוד הרבה לפניך".
אינני יודע אם זו היתה ברכה או קללה.
בשירה אני מבין קטן מאוד. "אוהב, לא אוהב", זו הפיסגה האינטלקטואלית שאני יכול להגיע אליה. גם בשביל זה אני צריך להימתח לפעמים.
העטיפה מצויינת. אני עשיתי אותה.
לנקד אין לי כוח. ובכל זאת, מספר 57 במחזור שנקרא עיבל:
"וכבר היה ידוע שהעניינים יילכו וייסתבכו.
והם אכן הלכו והסתבכו.
וכבר היה ידוע שרבים יילכו ויבכו
ואכן רבים הלכו ובכו."
----
בכלל נכנסתי לבשר לכם שעלה לאוויר אתר חדש שעניינו סאטירה.
סאטירה זה די מורכב. מישהו מוכרח להיות גס רוח. מישהו חייב להיעלב. מישהו מוכרח לומר שזה לא בסדר.
משתתפים שם כמה אנשים שלא הייתי סומך את ידי עליהם בשום צורה שהיא. אני בטוח למשל שאם הייתי עומד עם רכב תקוע באמצע הערבה, הם היו חולפים על פני בלי לעצור. בלי להניד עפעף. אחד מהם אולי יאיט בשביל לחייך אלי בסיפוק, כדי למתוח עוד קצת את הרגע המתוק.
אני כל כך בטוח שזה מה שיהיה עם האנשים האלה כשאהיה תקוע בערבה, שאני אפילו לא מחזיק מכונית. ליתר בטחון.
חלקם מסתובבים פה בקפה גם: מפזרים רעל, מדביקים פוסטים של אחרים בשפעת חזירים, זורעים בהלה.
זה קרב אבוד. עד יום הזכרון הבא יהיו פה עוד הרבה חללים לצחוק עליהם.
בקיצור, תיכנסו, תראו בעצמכם. מה שאני מפרסם שם לא יגיע לפה. הבטחתי. מצד שני, שם יהיו הדברים הבאמת מכוערים.
עוד כמה שבועות, כשכולם ידברו על זה, תוכלו להגיד שהייתם הרץ לפני המחנה.
או שלא.
mesaderet.co.il |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נו, אז בוא תצטרף אלינו. התפריט אצל סקיי גרוס.
שלום,
אני תמיד נבוכה בשעת הצפירה קשה לי כשמחליטים לי מתי עלי לזכור ומתי עלי לשכוח. אך הכבוד והינוך שהיפנימו בנו כל השנים מביא אותי לעמידה הממלכתית במדינה שלדאבוני נשארה ממלכתית בעיקר בנופליה.
בשנים האחרונות אני עומדת דום בטקסים עם נור רחוב נוער במצוקה מכל האוכלוסיות ופתאום החוויה משתנית יש איזה מורשת או מעמד שאפשר להנחיל והם סופגים זאת בחיבוק גדול.
מעבר לכך זיכרונות ונוסטלגיה עם ריח של פעם הם בהחלט הריחות והטעמים המדהימים ביותר.
יום העצמאות. בית פתוח. מי שרוצה נכנס, מי שרוצה יוצא.
!
:) חורג ממנהגך, יוצא מביתך, אני רואה.
בוא נדבר על זה
אף אחד לא לבד אף פעם.
זו רק מין תפיסה כזאת שאנשים סיגלו לעצמם.
אני מיד מגיש קפה ובקלאוות.
זו הכנסת האורחים המפורסמת שלי שלמדתי משכנינו הערבים בגליל.
אותי היא תמיד מחרידה. הצפירה.
מעדיפה לאחוז יד של מישהו בעת עמידת הדומם הזו.
וגם
רוטבליט. נראה שכך ראוי לו, שקבע את ביתו בירושלים,
(אולי כך יש איזו הצדקה לשחרורה).
וגם
קראתי מעט ב'עיבל'.
מעט, כי הוא כמו אותו פלפל קטן וחריף,
שדי לי לטעום בו על קצה הלשון,
וכבר נצרב האף והעיניים נמלאות דמעות ו..
כתב אישום כאוב ונוקב לתפארת מדינת ישראל.
וכן. העטיפה מצוינת.
וגם אחרון
סאטירה. לא היום. היום לא.
טוב
כמה דברים
לגבי עמידה בצפירה. אני תמיד בכל יום זכרון אם זה לשואה או לחללי צה"ל
מעדיפה לעמוד לבד. ככה אני מרגישה שאני איתם אם אהיה בקבוצה של אנשים
אני לא ארגיש כלום וזה היה לי ביסודי ובתיכון.אני לא אתבייש להגיד שאני גם בוכה.
תמיד יש יוצאים מהכלל וכמו שאני מכירה את עצמי אני הייתי הולכת לנהגת שלא יצאה
להגיד לה כמה מילים בציניות שתבין שבזכות הנופלים היא חיה ונושמת.
אתמול יו"ד יד לבנים אמר דברים מאוד קשים על המדינה ובצדק. הוא אמר
ישראל איבדה את מוסר והערכים ואינה מסתכלת על העבר. המדינה לאעושה כלום
למען אלו שנמצאים אי שם (וכולנו יודעים על מי הכוונה). ושהמדינה צריכה ללמד יותר
בבתי הספר על מערכות ישראל , מה שהיא לא עושה. אני חושבת שהדבר היחידי שלי
יש מה להתגאות בישראל זה באמת חיילי צבא לישראל והנופלים שבהם.
יהיי זכרם ברוך לעולם ועוד. *
בלילה קראתי אותך.
ואת זה של רוטבליט מ-1969.
http://go.ariel.muni.il/nachshonim/songs/shir_lashalom.htm
הלב תמיד מתפוצץ לי מהמילים האלה לרסיסים של תקווה וייאוש.
ובצפירה, אם אני בבית, אני תמיד עומדת במרפסת.
בגלל האנשים שבחוץ.
השיחה במסדרון
מעניינת לפעמים
לא פחות
מהכניסה לחדר
לכן לפני שאתם עוברים
לאתר המדובר
אפשר
להשאר עוד
שניה עם רוטבליט (פחות רגל)
וגורי (יותר ספר)
איזה עטיפה להב!
עורבים מקננים על עץ
כמו רגש האשמה בתוך ראשו של גורי?
או שזה כבר סתם הראש (והאשמה) הפרטיים שלי...
יאללה חוזר לפזר
עוד רעל בין חדר לחדר.
תוקן.
ניסיתי להכנס לאתר של אלו שלא יעצרו לי כשאהיה תקועה עם האוטו בערבה - לא עבד.
הדף מודיע שדף האינטרנט הזה הוא לא זמין. תבדקו מה קורה אתכם, אולי בכל זאת כדי לפעמים לעצור שם בערבה.