כותרות TheMarker >
    ';

    רגעים

    רגעים שבאתי
    לחלוק,
    לשתף,
    לצחוק,
    למחוק...

    תודה על קריאתכם, הקשבתכם, תמיכתם...

    ידיי הכותבות - שלכם...

    איריס

    לטוב ולרע- הוא שלי

    23 תגובות   יום שני, 27/4/09, 21:46

     

    מהו זיכרון?

    היכולת להעלות את התמונה מול העיניים ולמשש אותה,

    להרגיש אותה...

    להיצמד אליה חזק חזק בתוך הלב- עד שכואב שם מבפנים-

    צורב המון, שורף ברמה מטורפת!

    ישבתם פעם מול מראה

    בדיוק ברגע שבו העיניים מתכסות עננה אדומה של דמעות?

    שקופות-נוצצות המתגנבות החוצה...?

    כאילו מבקשות רשות לגלוש במורד הלחי, להתגלגל בקצו של סנטר נרגש....

    ליפול בחוזקה מטה ולהשאיר אחריהן פס חיוור וצרוב על הפנים..? 

    אני עושה את זה לפעמים- ברגעים בהם מתייחדת עם הכאב,

    אני רוצה להכיר מקרוב ולגעת בו בלי לפחד ממנו.

    הנה אני מצליחה לגעת בתמונה שנמצאת במקום לגמרי אחר, אני חווה אותה,

    נושמת אותה עד עמקי המהות שלי-

    ולא אכפת לי כמה סוער יהייה הבכי,

    כמה עוצמתית תהייה העצבות, כמה זועקות יהיו תחושות התסכול  והאין....הם שלי!

     

    רגע אחד לפני שאני חוזרת להיות איריס  החזקה, היציבה, המוארת,

    אני רוצה להתבודד לי עם עומקו של זכרון הצרוב בי.

    צועקת לעצמי תחת זרם של מים שוטפים,

    משחררת אל העולם כל מה שנאגר בפינת הכאב שלי...

    מתמסרת לאותה דקה בה הכי הרבה כאב לי, בה הכי הרבה סער בי....הלם בי....

    אני זוכרת ואני חייבת לזכור.  זה חלק ממי שאני-

    אותו זכרון שעיצב את חיי החדשים.  לטוב ולרע הוא שלי.

    עוד מעט אחזור אל החיוך, הנעם, הרוגע....

    ויעלה המסך הצבעוני אותו אני כל כך אוהבת.

    הזכרון יישאר שם

    הצחוק יחיה כאן.

    הרי חייבת את זה לעצמי....



    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/5/09 22:42:

      *
        1/5/09 03:48:

       

      המשיכי להיות אופטימית, תרקדי, תצחקי והחיים תמיד יחייכו לך.

        29/4/09 04:58:

      בשביל זה יש חברים

      ללבן, להפיג, להציע הצעות לעידוד שמרגיזות, להתנצל ולהבין

      שזה מתוך רצון להושיט יד ולעזור

      למשוך מאותו תהום חזרה לפני הקרקע להתיצב לנער האבק ולהמשיך לצעוד שלובים כברת דרך

      ונפרדים לטרדות היום יום

        28/4/09 21:13:

      *
        28/4/09 15:56:

      צטט: טינגי 2009-04-27 22:15:57

      אי שם במרחבי התודעה יש פינת זכרון

      לכול עצב וכאב ,

      הצלחת לתאר במילים והבעת דרך הרגשות

      את אותו כאב 

      הנמצא עמוק בזכרון ויורד ללב .

       

      החיים תמיד ממשיכים לצד הזכרונות

      שנים עוברות חולפות 

       ואת חייבת לעצמך

      להגשים את החלומות.

       

       

      הזכרון יישאר שם

      הצחוק יחיה כאן.

       

       

       

       

       

       

       *

       

        28/4/09 14:09:


      "כאשר אתה אפוף צער התבונן מחדש בעמקי לבך ומצאת כי מה שהתאבלת עליו גורם לך שמחה." ג'. ח. ג'.

      P  A  F

        28/4/09 11:23:

      לאיריס היפה

      מאוד ריגשת אותי

      ואני מסכים איתך

        28/4/09 10:25:

      "פסל ידידות אמריקה ישראל"

       

      אין לי יכולת לשלוח דואר ,

      משהו היתקלקל אז פתחתי בלוג חדש ,וגם זה לא עובד.סליחה

       וחג שמייח

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=1001187

        28/4/09 08:26:

      יש בך חוכמה ....

      היכולת לבקש את הכאב ולשחרר אותו ...

       

      אהבתי.

       

      * וחיבוק.

        28/4/09 08:14:

      יפתי, איזה עוצמה.  לכל אחד מאיתנו יש את הכאב העמוק החרוט בנשמה.. חובה לשחרר מידי פעם, ולדעת להכניס חזרה למגרה.. בגלל זה קוראים לנו בני אדם.
        28/4/09 07:08:

      לכל אחד יש רגעים כאלה שהוא רוצה להיות לבד עם עצמו

      לראות עמוק בפנים

      להיות שקוף, לעצמו

      לראות מה קורה

      ומה אפשר לתקן

      כדי לעצור את זו הדמעה

      שרוצה צאת

      להתגלגל

      במורד הלחי

      על האף... וליפול....*

       

        28/4/09 06:59:

      הזכרון הוא חלק מחיינו, מעצמנו, יש לו מקום של כבוד.

      איננו שוכחים, אנו עוצרים לרגע, חווים את הכאב וממשיכים.

      אין דרך אלא להמשיך... לעיתים ממשיכים יותר בקלות, לעיתים פחות.

      את מהאמיתיות, שחווה הכל בגדול - את הכאב והקושי, ואת הצחוק והיופי.

      אוהבת, יעל

        28/4/09 06:45:

      וטוב שכך.

      הזכרון הזה הוא חלק

      ממי שאת, יש לו חלק

      בעיצוב שלך כמו

      לזכרונות השמחים.

      זה מכובד לתת לו מקום.

        28/4/09 06:36:

      את חייבת לעצמך

      לרובנו ישנו את אותו זכרון כואב,

      את אותו רגע שבגללו הלב דואב,

      כזה המציף את עינינו דמעות שזולגות,

      והגולשות לאיטן על הלחיים המשמשות כמדרגות,

      כאילו הזמן עמד מלכת, על מנת שנפנים,

      שעלינו להתגבר, למרות הכאב שבפנים.

      מעין נקודת זמן בה היה עלינו להחליט,

      אם ברצוננו לשקוע או לקום ולהמשיך, למען עתיד עם תכלית.

      נקווה שהאל והחיים יאירו את ליבנו,

      ויעניקו המון בריאות, אושר ושמחה לחיינו.

       

       

       

        28/4/09 02:19:

      אוהבת אותך תמיד, אבל תמיד.
        28/4/09 01:21:
        28/4/09 01:06:
      קול הצעקה..הבכי ,והדימעה,כן זה אנחנו מבפנים צועקים,לכול אדם הפנים שלו,כתבת יפה מבין לליבך,שמחר יהיה לנו יום עצמאות שמח,,
        28/4/09 00:34:

      כן... לפעמים עושה את זה..

      גם רוצה להרגיש את הכאב...

      להיות הכאב...

      ואחריו.. להשתחרר...

      ולחייך...

       

      כמה נכון כתבת..

        28/4/09 00:29:

      זכרון ויזואלי

      דמיון ויזואלי

      לטוב ולרע :-)

       

        28/4/09 00:11:


      יקירתי המהממת

      ריגשת אותי עד דמעות

      שלך באהבה

      אופירה

        27/4/09 23:57:

      יפה ומרגש איריס. והתמונה מהמהמת.
        27/4/09 22:15:

      אי שם במרחבי התודעה יש פינת זכרון

      לכול עצב וכאב ,

      הצלחת לתאר במילים והבעת דרך הרגשות

      את אותו כאב 

      הנמצא עמוק בזכרון ויורד ללב .

       

      החיים תמיד ממשיכים לצד הזכרונות

      שנים עוברות חולפות 

       ואת חייבת לעצמך

      להגשים את החלומות.

       

       

      הזכרון יישאר שם

      הצחוק יחיה כאן.

       

       

       

       

       

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      realfriend
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין