| סדרתי את הכאוס בחדר הילדות והגעתי לאגף הבובות. כשהחדר מסודר לעיתים נדירות אז הבובות יושבות על כורסה קטנה, מעורבבות אלה באלה ללא הבדלי דת, מין, צבע, לאום או שום הפרדה אחרת. כולן שוות ומקבלות זו את זו בשלווה. זה כולל גם בעלי חיים צמריריים ובובות חרסינה יקרות ושבירות. התחלתי לקבץ אותן מכל כנפות הממלכה ולהושיב אותן על כורסתן. מצאתי בידי בובה מכוערת להפליא, פנים שמנות ומעוכות עם הבעה של כמעט בכי והרבה גועל. חוץ מזה לא הייתה לה יד. שמתי אותה במקום כשאני מנסה להסתיר את המומים שלה בין חברותיה, משימה לא פשוטה שכל הבובה הזו נראית כמו מום אחד גדול. חשבתי שהבובות המפוזרת עדיין יכסו את הבושה אבל גם בקרב הבובות הבאות היו הרב כרותות עברים, חסרות יד או רגל ואפילו כאלה בלי גפיים בכלל. ואז התגלגל אלי מהר ה 'שמיכות' ראש בלי בובה. מה אני אגיד לכם, זוועה! החלטתי שלא סביר לחלוטין לחשוף את הילדות לכל הסבל הזה ועשיתי מעשה. אספתי את כל הגפיים נטולי הגוף, הגופים עקורי הידיים והראשים הבודדים דחסתי אותם לשקית זבל, ויצאתי אל הפח. כבר הרמתי את המכסה כששמעתי חרחור. הפניתי את מבטי וראיתי כדור אנושי מתגלגל לעברי, מזיע, מתנשף ומחרחר קולות לא מובנים. הייתי יכול ממש להיבהל מההסתערות אבל הכרתי את הכדור הזה. זו הייתה זיוה שכנתי. "לא", היא מלמלה בחולשה ונשענה על הפח להשיב את נשימותיה ולשמור שלא אוכל, חלילה, לפתוח שוב את הפח ולהשליך לשם את חלקי הבובות. "לא, לא, לא. אסור לזרוק בובות". "אבל זה רק שברי בובות, כל מיני רגליים וידיים, סתם חתיכות פלסטיק דוחות". היא סתמה את האוזניים בידיה השמנות. פתחתי את השקית להראות לה, שתירגע, מה קרה? אבל היא הסתובבה ועצמה את העיניים בתקיפות שלא לראות. "תן לי את זה, אל תזרוק". "טוב". הושטתי לה את השקית. "תעזור לי עד הבית, כל כך רצתי שאין לי כח. גם את החור של המנעול אני בקושי מוצאת. אתה תעזור לי? זה לא בעיה?" "טוב" אמרתי וזחלתי אחריה, לאט, לאט. |