עוד בזמן ילדותי, אני זוכרת את זה בבהירות, הייתי מאד שונה. מאד שונה בכל מיני מובנים, כמובן שלא הבינו אותי עד ש...

ערב שבת אחד לאחר הסעודה אבי קרא לי אליו בזמן שלמד שולחן ערוך ואמר לי:

שלי שלי, אני רואה שאת לא שמחה בזמן האחרון, יבוא יום וגם את תמצאי את ה... נו.. איך קוראים לזה את החתן שלך, המיועד שלך.

ואני בכיתי - רק רציתי ללבוש מכנסיים כמו ציון יוסי, אהרון מנחם, אפילו כמו מנחם בגין הקטן (אבי קרא לו כך על שם מנחם בגין מהליכוד) והוא ליטף לי את הראש אבא ואמר לי - אל תבכי, לכי לכי לשחק עם הבנים. אז הלכתי.

באותו הרגע נזרעה בי הידיעה ואף ההפנמה שיום אחד באמת זה יקרה לי. 

שחקתי עם הבנים כולם אחים שלי, אני בת יחידה. היה ירח מלא  שבת אמצע חודש.

יש לי קטעים כאלה , הרבה פעמים שפתאום אני מתנתקת במובן מסוים. כאילו לא קולטת מה קורה סביבי וזה גם חלק מהענין.

ואז כשהלכנו לעשות שבת אצל סבי באשדוד התגלה אלי המחזה שאני בטוחה שקשה יהיה להאמין לו, אבל אני חייבת לספר אחרת אשתגע.

זה הכל התחיל אחרי הקידוש, היינו אנחנו השבעה אחים ואני, הורי כמובן, סבי המארח (סבתי נפטרה כבר) ואליאנה עם הבעל שלה דודו וכל הילדים שלהם גם רק בנים ואני. (זה המזל של המשפחה שלנו - רק בנים, אין איזון)

פתאום איך שסבי עושה המוציא אני כאילו מתערפלת כזה ורק מתעוררת וקולטת שכולם צוחקים עלי.וכולם צועקים לידי, תעביר את המטבוחה, תמזוג עוד יין, מי אמר סלט ולא קיבל?

ואז התעוררתי, הסתכלתי עליהם וחשבתי, ככה זה בנים אולי מה שאבא אמר לא יקרה בסוף.

 

כיום אני כבר בת 39 ואיך להגיד לכם- אם פעם הייתי מדוכדכת היום אני מאושרת

יצאתי מהארון ואני שלמה עם זה ושמחה בחלקי.