יום הזיכרון.

מדינה שלמה דוממת.

חיבוק, דאגה, דקה דומיה, שקט. דממה.

מדינה שלמה עוטפת.

לפני 18 שנים הצטרפנו למעגל המתרחב של משפחות השכול.

ב- 5.5.91 נהרג אחי בטיסת אימונים מעל הכינרת.

המטוס התרסק וצלל לתוך נוף שעצר את נשמתו.

ואני נותרתי עם געגוע בלתי נסבל, מתגעגעת לשיחות, לצחוק, לשעות הנגינה המשותפות, לחילוקי הדעות, לשבת משפחתית סביב שולחן מלא, לחג ללא כסא ריק.

מתגעגעת לכל מה שהיה, ויותר מכך- לכל מה שהיה יכול היה להיות אילו...

כל ההחמצות שלנו אותך.

שלך אותנו.

פעם בשנה מדינה שלמה עוצרת.

לכבודך, ולכבוד אלפי צעירים שכמותך.

מדינה שלמה עוצרת ומחבקת.

ובדיוק כשאני מרגישה עטופה בחיבוק המנחם, מתגלים רוכלי הפיתות בצידי הדרכים, שכאילו מסמנים שהיום הזה נגמר.

ופתאום מרפים מהאחיזה, בתי הקברות מתרוקנים, וחוצות העיר מתמלאים.

כמה נורמאלי!!!!!!!!!!

ניסיתי להצטרף, ניסיתי לקחת חלק- אבל זה חד מדי, זה כואב.

תנו עוד רגע כדי שנתרגל...