מירוץ כפר סבא התקרב.

אני הפתעתי את עצמי וממש הצלחתי להתמיד באימונים לקראתו.

שלוש או ארבע פעמים בשבוע אחרי העבודה נעלתי את נעלי הריצה שלי ורצתי לי במסלול בשכונה.

השכונה לא הייתה מספיק גדולה אז הרחבתי את המסלול לעיתים קרובות גם אל מחוץ לעיר.

אהבתי לרוץ בגבעתיים, העיר הרי מלאה בגבעות וזה דבר מצויין לרוץ בעליות, כך קראתי.

את מירוץ עומר סיימתי בזמן רשמי של כמעט שעה, שמשום מה אני חשבתי שסיימתי בזמן של 56 דקות.  הייתה בעיה עם הצ'יפ שלי ככה שלא ידעתי מה הזמן המדוייק.

תיארתי לעצמי שאם הצלחתי לרוץ עשרה קילומטרים בזמן שכזה ללא אימון כלל אז עם חודש של אימוני ריצות אצליח להגיע ואולי אף לרדת את החמישים דקות במירוץ כפר סבא.

אז חשבתי.

המירוץ עצמו בכפר סבא היה אירוע ענק ומדהים, מלא אנשים, מלא קהל מלא מוזיקה צבעים והכל הכל באוירה של ספורט באויר.  שמחתי להיות שם.  בתור כפרסבאי בעצמי היה לי כייף להגיע אל עיר הולדתי למירוץ שכזה.

קצת אחרי הזינוק פתאם הפנמתי שאולי זה לא היום שלי.

היה לי קשה.

פתחתי מהר אמנם אבל הרגשתי איך לאט לאט אוזלים הכוחות ואם ארצה להצליח גם לסיים את המירוץ הזה כדאי לי מאד להאט.

אנשים בד"כ לא שמים לב אבל כפר סבא משופעת בעליות וכל התוואי שלה לגמרי לא שטוח.

בתור מי שגר בעיר הזאת עד גיל 23 הייתי אמור לדעת את זה, אבל לא. משום מה כל העליות האלה הפתיעו אותי לגמרי.  לרוץ שם היה קשה ביותר.

דבר אחד אני יכול להגיד לעצמי בסיפוק, אימוני הריצה שביצעתי בגבעתיים הוכיחו את עצמם וכמעט ולא האטתי את הקצב בעליות.  מה גם שהקצב לא היה כזה גבוה בכל מקרה.

כשנותרו שני קילומטר לסיום אני עוד לא ראיתי את הסוף.  רצתי בלי אויר ורק כוח האינרציה דחף אותי קדימה.  שרירי רגלי בערו ובירכיי התלוננו מרות.  גם ראשי שיחק לי משחקים וניסה לשכנע אותי לעצור בצד ולנוח. לוותר.

איכשהו הצלתי להתעלם מכל אלו. אני באמת שלא יודע איך.

500 לסיום, אני כבר רואה את הסוף, הקצב מתחיל לעלות והדופק גם.  לא כל כך למען שיפור התוצאה אלא יותר על מנת שיגיע כבר הסוף ואוכל לנוח.  ריצה מטורפת לסיום.

וזהו.

סיימתי.

ללא אויר וללא כוח.

זמן 58 דקות.

הרגשתי מאוכזב.

זה לא היה היום שלי.

כל האימונים האלה, כל הריצות, חודש שלם ירד לטימיון.

הסיכום המצויין בתמונות של הרץ המצלם:

http://www.shvoong.co.il/oferba/all_articles1.asp?id=1144