אף-פעם לא נהרג לי מישהו קרוב. אבל הרבה אנשים שהכרתי מצאו את מותם במלחמות, בפיגועים, בצימוד הנואל הזה, "פעולות איבה", בתאונות אימונים. בסופו של דבר הבנתי שמה שלקוי בהיגד הזה הוא המילה "קרוב". אחרי יואל ויובל מבית הספר, אחרי יוני ועוז מהשכונה, אחרי מיקי מהצבא ויוני (כן, עוד יוני. מסתבר שהשם שלי הולך טוב עם היהרגות), אחרי אריאל (שכלל לא פגשתי, אבל הכרתי היטב את החלל שהותיר במשפחתו), אחרי מה שקרה ב"מומנט" שבו עבדתי רק שנתיים לפני-כן, אחרי כל הפנים והשמות - הבנתי שבמילה "קרוב" מתכוונים לקרוב-משפחה. שזו מילה אריסטוקרטית, שרק למשפחות "השכולות" מותר להשתמש בה.
[הערת ביניים 1: מה זה "שכולות"? מה התחליף הנקי הזה? אולי "המשפחות שנדפקו"? הרי הן אלו שנדפקו בפייס האכזר של מדינתנו המוקפת וכו'. ואולי "המשפחות ההרוגות"? תבדקו, כל תא משפחתי שסופג אובדן כזה, מת. מאכל את עצמו.]
לנו מותר "להתייחד עם זכרם". כלומר, חולצה לבנה, לעמוד בצפירה, להרכין בלי להבין, ולהדביק דם המכבים על הכיס. אני רציתי יותר. נגיד, להרגיש. שביום הזכרון יתנו לי להרגיש באמת. אבל אמיתי, הוקרה אמיתית. אבל זו היתה ונשארה הפרוגטיבה של המשפחות. רציתי שיפסיקו להגיד מילים כמו "שכול" ו"חלל" ו"נפל", שיפסיקו עם ה"גבורה" האוטומטית שמדביקים לכל חיל שנהרג, גם אם בתאונת-דרכים לא מבצעית, ואפילו בתאונת אימונים. רציתי שיפסיקו עם "קידוש השם" ועם "למען המולדת". כי כל אלה הם מילים וביטויים שנועדו לפאר ולהלל, לרומם ולשבח - אבל משיגים בדיוק את ההיפך. הם משיגים ריחוק. הם משיגים ניכור. הם מביאים לציניות-מלית-ברירה. הם מותירים לאנשים המרגישים שתי חלופות: להתנהג כרובוטים טקסיים, או להימלט לזרועותיו הצוננות של ההומור השחור.
חשוב למישהו שיהיו כאן "חללים" ו"נופלים" וגבורה גם במקומות שאין בהם גבורה - אלא רק ציות אילם לקודקס חברתי (כמו, למשל, להסתער או להסתתר, ולהסתכן כך בהוקעה כמוג-לב למשך שארית חייך). לציניקנים הגדולים של הציונות היה חשוב ליצור את הלקסיקון הזה, משום שהוא פירנס את האתוס הבלוריתי, שחיפה בדרך-כלל על אינטרסנטיות מכוערת. במילים אחרות: מאחורי כל אתוס מסתתר קופון שגוזר פוליטיקאי. במילים אחרות: בכל פעם שמישהו מנצח בבחירות, אתה יכול להיות בטוח שחיילים ימותו. ואז הוא יגיד "גבורה" ו"הקרבה", וכולם ישאו את מבטיהם מעלה, לכיוון שאליו יצביע, ולא למטה, אל היד שמנענעת את המעטפה.
--------
זה הרקע. לפני חודש בערך ביקש אותי אבישי מתיה, עורך מוסיקלי רב ניסיון וזכויות, להשתתף בערב הזכרון האלטרנטיבי ב"צוותא". גם לו הפריעה המונוטוניות של האבל. [הרי זה אבל! זה אמור להיות כל-כך טרי! כל הזמן! איך יכול להיות שזה משעמם? זו הערת ביניים 2]
בכל-אופן, אבישי הרים את הכפפה לפני שמונה שנים, וייסד את "חלל" האלטרנטיבי, בהשתתפות מוסיקאים ואמני בימה מהשורה הראשונה, האמצעית והאחרונה (אלטרנטיבי, אמרנו?) החוקים הם שאין (כמעט) חוקים. צריך לגעת בלבבות ולגעת באמת, ולצאת נגד המלחמה - שלפעמים היא הכרחית, אני לא אומר שלא, אבל דומני שהיא מופיעה במינונים קצת מוגזמים בימינו. ובמיוחד: לצאת מהצביעות. ומהטקסיות שמנסה לייבש בכל דרך את היגון האמיתי, את האבל שאנחנו - כולנו, מי שנהרג לו מישהו "קרוב" ומי שנהרג לו מישהו "פחות קרוב" - צריכים לחוש. בוא'נה, מישהו נתן את החיים שלו בשביל שנמשיך לחיות. הרבה מישהואים. אתם מרגישים את זה בכלל? לפעמים? פעם בשנה? בשתי הדקות של הצפירה?
אבישי ביקש שאכתוב טקסט, אבל אני שמעתי "אלטרנטיבי" ונדלקו לי האוזניים. סגרתי את הטלפון וכתבתי שיר. כשסיימתי, שלחתי לו מייל ואמרתי שאזדקק לפסנתר ולמיקרופון, אם זה לא מפחיד אותו, כי מעולם לא הופעתי לפני קהל (חוץ מאיזו פעם בפאב בראש-פינה בשלהי הלילה, כשהייתי שיכור מספיק וכשהיו רק שלושה עדים. אה, ובגן של אחייני, עם מחרוזת שירי יומולדת.) באקט נדיר של אמון, השיב אבישי שלא מפחיד אותו כלום, ושאני מוזמן לבצע את שירי.
הלחנתי את השיר במאמצים גדולים, אבל זו היתה עבודה מרתקת, נפלאה, פוערת ופותחת. אחר-כך עליתי על דרך הייסורים של האימונים. אני פסנתרן סביר וזמר מקלחות לא רע, אבל השמות האחרים באותו ערב היו שלומי שבן הוירטואוזי, שלמה בר מ"הברירה הטבעית", רוקפור - אולי הלהקה הישראלית הטובה בכל הזמנים (החדשים), אברהם טל ("שוטי הנבואה") וקולו השמיימי, ועוד כמה וכמה שעוקפים אותי בסיבוב גם כשהוא פרסה.
אבל הלכתי על זה בכל-זאת. כתבתי לחן מאתגר מאד, העיבוד חייב אותי לאיצבוע מתעלל, התפקיד הקולי יועד למנעד כפול משלי, התאמנתי בזמן שארזתי דירה וניקיתי דירה חדשה, תוך כדי שאני רוכש מכונית - אבל בסוף יצא שיר מסובך שהצלחתי לנגן בבית בלי טעויות. ואז הגעתי לשם. היו הרבה אנשים בקהל. אבל כבר בבאלאנס (היינו: כיוונון המיקרופונים וכו') שלפני ההופעה, הבנתי שזה אני והפסנתר שם למעלה על הבמה, וזהו. ושבזה עליי להיות מרוכז. וזה מה שעשיתי כשעליתי. הביקורות היו מאד מפרגנות, עלי להודות שמוסיקאים הם עם הרבה יותר נדיב מעיתונאים, אם יש שם קנאה, היא מופגנת חיובית. הרי כל אחד יודע שהוא מסוגל לעשות רק מה שהוא מסוגל לעשות. זה מאד יפה. גם הקהל מאד התרגש, והביע זאת. התחושה היתה היפנוטית, התעלות שנבעה רק מזה שלא עשיתי מעצמי צחוק. זה כל מה שהרגשתי. שהכל בסדר, כי לא עשיתי מעצמי צחוק.
אני מצרף כאן את השיר, ואומר לכל מי שנהרג בהגנה עלי, ועליכם, ולכל המשפחות שאיבדו ילדים וילדות, אבות ואמהות, אחים ואחיות - כדי שאנו נוכל להמשיך ולחיות כאן - תודה, וסליחה, ושלא תחשבו שאני לא מרגיש. ותחזירו כבר את גלעד שליט, כוס אמא שלכם.
-------------------
מי שמת במלחמה יונתן יבין
מי שמת במלחמה הוא לא איזה קדוש או מה הוא לא הלך על מים לא עף בשמיים הוא קבור באדמה. מי שמת במלחמה
מי שמת במלחמה הוא לא תמיד גיבור אוּמה לא בהכרח זינק על הרימון תוך ששר את ההמנון. אחד כמוני וכמותך זה מה זה מי שמת במלחמה
פזמון: מי שמת במלחמה הוא לא חלל בכלל הוא מת, ולא נפל לא עוד אפשר להרימו, להקימו, מעל האדמה. כי החלל הוא אינסופי ומתפשט שלא כמו מי שמת שלא כמו מי שמת במלחמה
מי שמת במלחמה לא תמיד הבין על מה אפשר שסתם ירו על המוצב או ששכב במארב והחליט להסתער, מהר, לפני שיצטער כדי שיצטייר כמו שירצו כל מוקיריו ואם כבר הסתער הרי שכבר ויתר כך על חייו, ויהי-מה מי שמת במלחמה
פזמון חוזר: מי שמת במלחמה הוא לא חלל בכלל...
מי שמת במלחמה לא ילך למנהל עסקים לא יעמוד בפקקים לא ידבר עם ספקים ואף-אחת לא תגיד לו שהוא מקסים ואחר-כך תשבור את ליבו לרסיסים ואף-אחת לא תגיד לו כן, בוא נתחתן כשיכרע ברך הוא לא יהיה בדייטים מעיקים של ממש-לא ובערך עם מתכנתת משמימה.
לא יזייף עצבות ביום הזכרון לא יחשב טיפ לחשבון כי השירות היה לא מי יודע מה זה מי שמת במלחמה
פזמון חוזר (שלם): מי שמת במלחמה הוא לא חלל בכלל הוא מת, ולא נפל לא עוד אפשר להרימו, להקימו, מעל האדמה. כי החלל הוא אינסופי ומתפשט שלא כמו מי שמת שלא כמו מי שמת במלחמה
פזמון חוזר (קטוע): מי שמת במלחמה הוא לא חלל בכלל הוא מת, ולא נפל לא עוד אפשר להרימו, להקימו, מעל האדמה.
בואו נפשט את מי שמת לרמה של מה שהוא באמת זה חטא למכור אותו כסט של קלישאות במקום לזכור אותו כמו האדם בשר-ודם שבאמת היה ולא תמיד היה יפה-בלורית וגבה-קומה רק האשמה שיפצה אותו אחר מותו, רק האשמה
של מי שחי אחרי המלחמה של מי שחי אחרי המלחמה של מי שמת במלחמה מי שמת במלחמה |