יש לי רקפת שפורחת בקיץ.
לא, לא מדובר בזן נדיר, תוצר של שיבוטים ביו-גנטיים מהפקולטה לחקלאות, וגם לא בזן מיובא שהגיע אלינו מארצות הקור וטרם הסתגל לתנאי הארץ ואקלימה. אך זו אינה רקפת רגילה בשום פנים ואופן. כל הדעות והמומחים מסכימים שמדובר ברקפת עקשנית.
בתחילת החורף כל הרקפות מתעוררות במהירות מתנומתן. חיש מהר, כאחוזי חרדה שמא לא יזכו לראות שמיים כחולים, מבצבצים ברינה עשרות עלים קטנים וירקרקים, מתחרים זה עם רעהו, מי יגיע ראשון לשפת העציץ ולמי יהיה במה להשוויץ. כצאצאי חתולה שזה עתה המליטה עשרה גורים הרבים על פיטמותיה, כך מתחרים העלים על אור השמש וטיפת הגשם. כל זה נכון לכל הרקפות. לכולן מלבד שלי.
עם בוא הקור אני יוצא לגינה לבדוק מה שלומה, וכל שנה מחדש היא מזכירה לי שהיא לא כמו כולם. "קומי כבר, ותפסיקי לישון עד מאוחר! כולם ערים והיום כבר נגמר!" כך אני קורא לה, ונזכר באותן מילים ששמעתי מאימי כשהייתי קטן. שיממון העלים מעלה בי חשש למוות, אולי מזקנה, או שמא מדיכאון. היום כבר אינני מצליח לישון עד מאוחר, גם כשאני ממש רוצה. כנראה עניין של גיל. אולי זה לא אותו דבר אצל רקפות.
בשיא החורף, כשכל האחרות פורחות בעוז וגאווה, הרקפת שלי רק מתחילה להראות סימני חיים, והעלים הקטנים אט אט צצים. כעסי על עצלנותה וחרדתי ממותה בטרם עת, מתחלפים בחיוך של אהבה והבנה, כמו זה שזכיתי לקבל מאימי כשכעסה שכח עם קומי בשבת בצהריים ואולי אף אחרי.
עם בוא הקיץ וגלי החום הראשונים של עונת המעבר, כל הרקפות משילות את עליהן ונערכות לתנומת הקיץ בצילה הנעים והקריר של אדמה. כולן מלבד שלי.
ביוני-יולי, כאשר החום כה כבד שגם אנשים וצמחים אחרים אינם מעיזים להראות פרצופם ברחובות הבלתי ממוזגים, הרקפת שלי פורחת בגאון, מביטה סביב ומתגאה בכישרונה. "ניראה אתכם עכשיו! פחדנים!" אני מדמיין אותה אומרת לכל העציצים שסביב מפוזרים, מרוקנים מירוק ומחיים. אני מחייך, כי אף אחד לא שומע אותה. אף אחד מלבדי.
באוגוסט, אני מציץ מידי יום בחלון, מוודא שהיא עדיין שם, פורחת. שלא במקרה בחרה בשעת לילה לנדוד למקום אחר, קר או חם עוד יותר. כל מספר ימים, כשאנו נפגשים, אני מורט לה עלה יבש שלא עמד במעמסה וכעת הוא עדות לגילה ותפוגתה, כשערה לבנה בשיער שחור.
גלי החום מכים זה אחר זה ללא רחם, והרקפת שלי מאבדת חיילים במערכה מול הקיץ. עלה אחר עלה, פרח אחר פרח היא קמלה ומתרוקנת. הקרב ניראה אבוד מראש, אך הזמן חולף לו והיא מחזיקה מעמד. גם הקיץ עוד מעט מגיע אל סופו. לפעמים אני חושב שהוא נמשך ונמשך רק כדי שלא תפרוץ השמועה שאיזה רקפת קטנה מרמת גן ניצחה אותו. אם זה יקרה, הוא עוד עלול להסתבך במלחמות ומריבות אין קץ עם שאר עונות השנה, שינסו גם הן לקחת ממנו חלק מעוגת הזמן.
"עוד שרב כבד בתחילת ספטמבר בוודאי יגמור את המלאכה", כך זומם לו הקיץ.
לא הרבה אנשים מודעים למאבק האדיר שמתרחש תחת אפם, ומשפיע כל כך על עולמם. החזאים מתפתלים ומסבירים שזו עונה משוגעת, שזו רמה מזרחית עם רוח דרומית, ושבכלל די נדיר שיש כזה גל חום בשלב כזה של העונה, גם שאירוע כזה 20 שנה לא קרה.
ואני מגחך, כי זה בכלל לא קשור, הרקפת שלי, היא כל הסיפור.
[מוקדש למי שפריחתו מגיעה קצת אחרי כולם.] |