יום אחד נשנה את זה. אני גם חושב שזאת בחירה אומללה של תזמונים. יש להפריד בין המועדים ב...שלושים יום כמו בדת שלנו.

 

יום אחד נשנה את זה. התאריכים לא קדושים. האנשים שנתנו את בני משפחתם למעננו כן.

 

 

אור היקר,

נושא חשוב העלת

ותמיד מזכירים אותו,

בתפר הזה בין השכול לחגיגות..

החגיגות הן תזכורת להיותנו

כדי שהחיים ימשיכו..

עבור מי שאיתנו,

ומעיין תודה עבור מי שלא איתנו

על שבזכותם זה מתקיים!

 אורי אור,

"העובדה שמיד עם תום יום הזיכרון מתחילות חגיגות יום העצמאות 

 גורמת לאנשים שצרייכים את היום הזה בשביל לזכור ולהיתיחד   

 לחשוב לאן הם ילכו,מה הם יעשו ומה ילבשו עוד כמה שעות בלילה,

 וכמה טונות בשר הם ישמו על הגריל מחר בפארק."

 

 במשפטים אלה אמרת הכל . אין לי מה להוסיף !!!

 

 

אתה כ"כ צודק, אני חושבת שזה קורע את הלב של השכולים כל המסיבות האלו,אבל מצד שני אולי אם לא יהיה את זה הם ישארו בסבל הנורא שלהם לעוד 24 שעות שכל דקה זה נצח, אולי עדיף להם לצאת ולנסות להתנתק מעט מהכאב, כמובן עד כמה שזה אפשרי.

לנו בכל מקרה אין הרבה מה לעשות עם זה

רק לחלוק איתם את כאבם

זהבה

כיצד לגשת לשיווק ברשת

אור, ילד חמוד שרק בן 20

כמו שכתב לך אריאל מחיפה- הויכוח הזה בן הרבה שנים, ובכך הוא הרבה יותר מבוגר ממך.

טוב שהשאלה עולה אצלך, כמו שעלתה תמיד אצל רבים ובעצם מהווה פתח לדיונים ערכיים בבתי הספר ותנועות הנוער.

ובדיונים, שפעם לא היו ברשתות החברתיות הוירטואליות-

מצאנו, שבנו ומצאנו ואישרנו שזה היום הכי-הכי-הכי מתאים. שהשילוב של יום הזיכרון ולאחריו יום העצמאות הוא השילוב הנכון.

למה? גם את זה כתבו כאן לפני. כי כך קושרים את ההקרבה לעצמאות. כי ככה מכבדים את הנופלים, כשיודעים כל-כך בסמוך לחגוג את העצמאות. הנופלים נתנו את היקר להם בדיוק כדי שנוכל לחגוג עצמאות ואת העצמאות.

לסיום- קשרת את זה לשלטון, למקבלי ההחלטות ולשחיתות- אז לשמחתי הפעם זה לא קשור. זה גדול מהם, זה חוק ומסורת ואני מקווה שלא תקום פעם איזו גועליציה שתזיז את הימים תמורת הצבעה בכנסת, או פרוייקט נדל"ן.

צא לחגוג הערב ומחר, גם אם תמנגל על הדשא באיזו צומת- זכור את הנופלים שהקרבתם איפשרה את החג הזה.

חוסנו וכוחו של העם היהודי לדעת לעבור מהעצב לשמחה

כי שניהם בעצם חלק מחיינו 

יש שמתקשים בכך

יש שמתמודדים עם זה יפה 

אבל בסך הכל כל המדינה הזו בנויה מעצב ושמחה 

וכל שמחה מהולה בעצב וכל עצב בשמחה 

בוקר אור,

בעבר יכולתי להזדהות עם דבריך

ולחשוב כך.

זה נשמע באמת תמוה:

מה פשר חוסר הרגישות הזאת,

המעבר החד, הקיצוני כל כך

משכול לשמחה?

מיום של אבל לאומי ליום של שמחה לאומית?

כך סתם...באופן שרירותי כל כך...

אולם

כעת, כשאני חיה את הידע הרוחני ומבינה אותו לעומקו,

אני חושבת

א ח ר ת.

אסביר את דברי, ברשותך:

הידע הרוחני מדבר על המשכיות הנשמה.

הנשמה היא נצחית. המוות הוא רק "תחנת מעבר"

להשלת ה"קליפה" החיצונית (קרי: הגוף הפיזי)!

מות בהיפוך אותיות = ת ו ם.

תום המסע הארצי.

הנשמה מתגלגלת בכל פעם מחדש, כדי לחוות את

השיעורים שלה, לצורך " ה ת י ק ו ן" (מושג מהקבלה).

בכל פעם, באמצעות דרמות חיצוניות ופנימיות,

היא משתקפת.

אין כל מקריות.

הכול מתוכנן מ ר א ש  על ידי הנשמות

בטרם תתגלגלנה לגוף פיזי.

מכאן אנו למדים כי:

החיים של הנשמה ממשיכים גם אחרי המוות!

 החיים מורכבים

ממגוון הרגשות:

יגון עצב ושכול - לעומת שמחה, אושר, התלהבות.

עצב ושמחה הם מהחוויות העיקריות כאן,

בממד הארצי הפיזי. הם שניהם מעצבים

את מי שאנו, את התובנות שלנו,

הם מעניקים משמעות וטעם לחיים.

לא היינו יודעים ומבינים מהי השמחה

אלמלא היינו טועמים את העצב והסבל...

לא היינו מבינים מה היא אהבה

אלמלא היינו יודעים מהו הפחד, מהי השנאה.....

כל הרגשות חשובים.

תבונה עליונה הנחתה את אלו שהחליטו בעבורנו

כי יום העצמאות הוא המשך ישיר ליום הזיכרון לנופלים למען המדינה.

הכול ב י ח ד.

העצמאות הוקנתה לנו דרך חייהם של בני אדם

ש ה ת נ ד ב ו  ליפול בעד ארצנו (במישור ההבנה הנשמתית).

עלינו לזכור זאת. לכבד זאת.

להבין ולזכור ולחקוק על לוח לבנו לדורות עולם

כי העצמאות נקנתה לנו

ב ד ם.

בדם בנינו. בדם הנופלים למען עצמאותנו וחרותנו.

לפיכך נכון הדבר

לשלב בין שני הימים האלו ולא לנתקם זה מזה.

כאב ושמחה.

שכול מוות וחיים.

 

לגבי המחשבות של הממנגלים, לא לך, לא לנו,

לא לאיש לצנזר אותן...המחשבות הן הדבר הכי חופשי בהוויה שלנו.....

 

יום נפלא

להחלת התדר 

"ואהבת לרעך כמוך"

של האחדות

לכל העם היהודי

ולכל אומות העולם

כי כולנו נשמות אדם.

 

ב א ה ב ה   ג ד ו ל ה,

אילנה בהט

תודעת  ה א ח ד

אור היקר,

 

כמי שמשתייך למשפחת השכול, אני משף אותך, שהכאב הוא תמיד שם, זה כמו פצע שתמיד נמצא, אני בחרתי לצד הזכרון המתמיד, שזה החובה של כולנו - לזכור, לחיות את החיים ובצלוא עוצמתם, ולכן הערב, קבל חיזוק ממני, זה בסדר לחגוג, לשמוע את אמני ישראל, לקנות קצף ולהשפריץ כל עבר, לקנות לילדים משחקים נוצצים, כי הכל קרה בשביל דבר אחד, שנוכל להמשיך לחגוג. ולכן אין כאן הפרדה, יש כאן חיזוק למה שחוגגים.

השכול הוא שכול והוא כאן כל הזמן ולא משנה אם זה חג, חגיגה, יום עצוב או יום שמח.

 

יניב

לא מככבת ביום הזה..

רקקוראת.

יקירי...

אב נהרג בקרב, ובנו נולד בלעדיו...

שמחה וחייים מול כאב פיזי של לידה, ונפשי על אובדן.

מוות=חיים.

מדינה.

הדס

אור, תיארת את זה הכי טוב שניתן. מרגישה ממש כמוך וגם אני ציינתי זאת בפוסט שלי על יום הזיכרון. המעבר הזה הוא חד ומצמרר. לא מרגיש לי נוח כלל. ולא נוח גם להרבה אחרים. אין לי כוכבים אז אשוב כשיהיו לי... יעל

זהו ויכוח בן עשרות רבות של שנים.

בשנים הראשונות היתה גם צפירת דומיה חותמת את יום הזכרון, ומיד אחריה החלו חגיגות העצמאות.

אי שם בראשית שנות הששים בוטל נוהג זה, וצפירת יום הזכרון הועברה ל-11:00 בבוקר.

הטיעונים נגד סמיכות היתר בין שני הימים תקפים. אבל כך גם הטיעון שלפני שאנו חוגגים את עצמאותנו, ראוי שניזכר במי ששילמו את מחירה - ולא זכו לחגוג אותה.

ובין כל הטיעונים - המסורת כבר נתקבעה.

 

המעבר אכן מהיר,אבל כשם שאנחנו יודעים לזכור ולכאוב אנחנו יודעים גם לזכור שאותם חיילים עליהם אנחנו בוכים ביום הזיכרון, הם אלה שבזכותם אנחנו חוגגים את יום העצמאות ...

יש בי מן ההבנה למרות הקושי הבלתי נתפס.

 

מחשבה  נכונה.

חשבתי הרבה על הכיוון הזה.

מן הסתם לא נוכל לשנות את התאריך.

אבל לזכור- תמיד.

אני חולק עליך ידידי הצעיר. זהו חוסנו של העם היהודי

היכולת לקום ממקום נמוך להתאחד ביחד ביום הזה

בכאב המשותף לכולנו. ומאותו מקום לצאת בשמחה אל

הרגע שבעבורו ולמענו הם נפלו או נרצחו -עצמאות ישראל

אין קימה אלא ממקום של נפילה, אין גאולה אלא ממקום של שעבוד

כן, אנו עם שבכל חג, אנו זוכרים קודם העשיה, פסח האחרון שחגגנו

זכר ליציאת מצרים, וכך כל החגים. ואפילו כל שבת בקידוש.

יהי זכאם ברוך סגן עדן תהא מנוחתם, חג עצמאות שמח לכל בית ישראל.

 

נדמה לי שגם  רוה"מ המנוח שם לב לכך ורצה לאחד את יום הזיכרון עם ט' באב .

מסכימה איתך לחלוטין ולא יכולה לככב.

גם  לי לא נח עם המעבר החד הזה

וכמה שיגידו לי זו ההשתקפות של המדינה

שנעה כל הזמן בין אבל לשמחה

אני עדיין לא מרגישה בנח.

וכן הייתי רוצה להפרריד בין שני הימים

כדי שגם המשפחות השכולות יחגגו

את העצמאות שיקריהם נתנו לנו .