היפיוף, לצורך העניין נקרא לו עמית, יש לו מחלה קטנה שהוא אוהב לשכשך את הרגליים במי נהרות....

שזה מביא אותנו למין סיטואציות הר ברוקבק שכאלו (ותוסיפו לזה את העובדה שאני מסתובב עם IPOD בצבע וורוד....)

אז יום אחד, אחרי שנפרדנו יפה מקטמנדו

השומר החמוד הזה היה מקבל אותנו בהצדעות, עמית היה משחרר אותו ב.. "חפשי" ואני הייתי נופל מצחוק...

ואחרי שבדרך היינו צריכים להתמודד בירידות מקטמנדו כשבאים מולנו דברים כאלה...  (תזכורת, נוהגים שם בצד שמאל...)

מצאנו לנו איזה נהר חמוד והתחלנו להתמקם, זאת אומרת להתפשט (הר ברוקבק...).

אבל אז קרה משהו.

ראיתי אותו מגיע מרחוק. מתקרב לאיטו לעברנו. דמות קטנה, קשוחה מאוד....

קשוח מאוד, רוצה משהו לא ברור, מצביע לכיוון הכביש ומסתכל עלינו כאילו עשינו משהו רע מאוד

לאט לאט הבנו, הוא מן פקח שמורות טבע שכזה והוא רוצה "fifty rupi" עבור זה שירדנו מהכביש לנהר שהוא אחראי עליו. אז עמית התיישב לדיון איתו על הנושא הכלכלי המסובך הזה...

מה שלא כל כך עזר (כי עמית קשוח מאוד בעניינים כאלו, הוא מבקש להבין איפה בדיוק כתוב שצריך לשלם וכל מיני דברים מסוג זה...). בנוסף הגיעו מרחוק פקחים נוספים (כשהוא מנופף להם ללא תועלת להתרחק)

ואז פשוט, עמית החליט לנקוט בטכניקות מגע מקובלות שבדרך כלל עוזרות לפיתרון בעיות כאלה עם סוג כזה של בני אדם ....

וככה באה לסיומה "פרשת הפקח"...

וכשהסתכלתי עליהם, איך פתאום הכל נשכח והם היו מלאי חיוכים ונדבקו אל עמית,

זה הזכיר לי משהו, ש.. כסף זה לא הכל בחיים.