אני מעלה את הפוסט שוב, כמחווה לחברתי תמר מייק לאופר שיצירה שלה מעטרת אותו, לכבוד השתתפותה בביאנלה בוונציה, ומזמינה את כולן/ם לבקר אצלה ולככב בהוקרה http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1050295
קלידוסקופ
...חשוב שיהיה בקרבתך כל הזמן לוכד אור כלשהו. אני למשל מקפידה לשאת בארנקי מנסרת קריסטל על כל חושך שלא יבוא. אפילו ברגעי אפרוריות בלתי נסבלים, כשנדמה שהעולם חוזר אל המרק הראשוני, אני יודעת שהמנסרה שלי תאתר את הניצוצות הזעירים ביותר ותהפוך אותם לצבעים מרהיבים.
זוהי אלכימיה נטולת סיכון - איש לא ישרוף אותי בשל כך. מסוכנים עוד פחות הם הקלידוסקופים. אם את המנסרה יכול מישהו לתפוס כאלמנט מדעי חלילה, הקלידוסקופ מעורר את המתיקות האבודה של הילדות, ואין מי שלא יחייך בשמחה למראהו, גם אם מציצה בעדשתו גברת כבודה כמוני.
אלא שהקלידוסקופ שלי אינו משקיף על פיסות פלסטיק. בקצה צווארו של הגליל המוזהב, על שלוש המראות הארוכות המוצנעות בתוכו, ניצבת גולת זכוכית שקופה גדולה, השואבת מבחוץ לתוך עיני את העולם עצמו ומשבררת אותו.
וזה כבר סיפור אחר לגמרי, שבגללו הועלו על המוקד כל המכשפות. ואנחנו הנשים יודעות אותו משחרנו. שהרי כל אחת מאיתנו, גם אם לא ילדה מעולם, צופנת בחובה את האפשרות של הצמחת חיים שלמים, על כל יגונם ושמחתם, חלומותיהם ושברם, וגם – כל התנועות השמורות ואלה היוצאות מן הכוח אל הפועל, והזיכרונות הנאגרים והנשמטים, והמחשבות המתגבשות ואלה המתפוררות, והולם הלב באכזבתו הראשונה ובאהבתו האחרונה, והקמטים ההולכים ומצטרפים לתמונה שלמה ושברירית, ששטח פניה החיים כולם והחיים שלפני החיים ואלה שאחריהם.
והבניין הזה כולו באחריותנו, וקישוטיו ואבניו ושלדו ויסודותיו ולוחות הפלדה הקושרים אותו, והחלונות הלוך ושוב פנימה והחוצה, והמרפסות המובילות אותו להציץ בחלונות אחרים, כל הבניין העצום הזה שאת פרטיו מי יידע, נישא בתוך גופנו הדק והחשוף, שבסיסו מתנייע ללא כל שורש עד שסכנת השכרון של הנעליים האדומות מאיימת תמיד לסחוף אותו להתמכרות עד אבדון, עד שאותו בניין נצרף בחרדה שעוד מעט קט תגיע טלטלתו אל סף התהום, ולשם יצנח בצעקה איומה, בזעקת ההיבראות של חרס הנשבר ברגע לידתו.
©כל הזכויות לדימוי האמנותי שמורות לתמר מייק לאופר, בתודה רבה על נדיבותך http://cafe.mouse.co.il/view.php?u=184804 ©כל הזכויות לטקסט שמורות לשושי שמיר |