סיפורה המרגש והמופלא של תמי נחמיאס, שחצתה ביום שישי האחרון את קו הגמר במרתון תל אביב

יום שלישי, אני יושבת מול הים בחוף הצוק וחושבת על זה שבעוד שלושה ימים אני מגשימה חלום.

רן מבקש שאתרכז רק במטרה הזו ולא אחשוב על הבאה ואני מוצאת שזה די קשה לי.

אין בי פחד אלא ציפייה גדולה. בניגוד לתחרויות טריאתלון בהן אני עצבנית בטירוף, עכשיו אני מרגישה שלווה שכזו.
הידיעה שזה מתקרב ממלאת אותי באושר גדול.
ברקע מתנגנים להם השירים שילוו אותי בריצה ואני מנסה לחשוב אם יש שירים שלא יתאימו.

כשרק התחלתי לעבוד עם רן, הוא אמר שלדעתו המוסיקה מוציאה מהריצה את מה שהריצה אמורה להיות.
הסברתי לו שהכיף הגדול שלי בריצה לעומת טריאתלון, זו האפשרות לעשות ביחד שני דברים שאני כל כך אוהבת, שהמוסיקה מעצימה אצלי את חווית הריצה ומביאה אותי לגבהים שלא קיימים בשחייה או באופניים. זה מה שהופך את הריצה לחוויה כל כך מיוחדת אצלי. רן מבין אותי ואני מקבלת את ברכתו.

בילדותנו, מירי, אחותי הגדולה, היתה ספורטאית מצטיינת ובחורה חזקה במיוחד. היא הצטיינה בריצות קצרות וגם בריצת משוכות.

אני הייתי ההיפך, הכי ההיפך שיכול להיות, לא הצלחתי לרוץ אפילו מאה מטר בלי שיכאב לי הצד.

תמיד חלמתי להיות ספורטאית חזקה ורזה, והדבר היחיד שכן אהבתי בספורט היה לשחות.

אבא שלי החליט בגיל ארבעים לרוץ את המרתון הראשון שלו בטבריה, ואחותי ליוותה אותו בקילומטרים האחרונים כשהיא על הסקטים. אני לא הייתי שם, זה היה מאד רחוק ממני באותה תקופה.

כשמירי נרצחה, לפני כשמונה שנים באוטובוס הילדים בכפר דרום, ההליכה היומית האובססיבית משהו שלי, היתה דרכי להפיג את הכאב. הייתי הולכת ומדברת איתה, מנהלת שיחות שלמות. יום יום, שעה לפחות, שבעה ימים בשבוע, לא הפסדתי אף יום.

כשנולדה לילך, בתי הקטנה, חשבתי שכאם לארבעה ילדים, לא יהיה לי זמן ללכת שעה בכל יום, ושאמיר את ההליכה בחצי שעה ריצה.

מהר מאד התמכרתי, והתחלתי לגמוע מרחקים ארוכים, לאט אבל בטוח, כשהריצה מהווה סוג של מדיטציה.
מצד אחד, המוח ריק לגמרי, ומצד שני הוא מתעסק במחשבות הכי מסובכות ופותר את הקונפליקטים הכי גדולים. ברך ימין שלי שנפצעה לפני כמה שנים, אותתה על כאבים ואני בטיפשותי התעלמתי מהכאב.

כשחברה בקבוצת האופניים של האיש היקר שלי הודיעה שהיא מתכוננת לטריאתלון, חלפה לי מחשבה בראש, ש-בעצם גם אני יכולה, ואז נכנסתי לעניינים.

את רן שילון פגשתי בטריאתלון נשים 2008 כשמאחוריי כבר שנה וחצי של אימונים לבד וכמה תחרויות. רן נכנס לשטח ההחלפה לעודד את אחת המתאמנות שלו, ובלי שום תכנון מוקדם מצאתי את עצמי מבקשת ממנו לאמן אותי. אהבתי מאד להתאמן לבד, ואף פעם לא הבנתי איך לענף ספורט שהוא כל כך אינדווידואלי אפשר להתאמן בקבוצה. רן הסביר לי אז בפשטות, שהקבוצה מורכבת מאינדבדואליסטים המתאמנים יחד. ושכל אחד מוצא את מקומו...

ליאור, שהוא אולי מלך האינדבידואליסטים, הוצמד אליי כמאמן האישי, ואני מרגישה עד היום, שהבחירה הזו הייתה בשבילי נס אמיתי.

הבחירה במאמן שהוא גם פסיכולוג ספורט עשתה לי רק טוב.

כשהגדרנו מטרות, מירוץ מרתון היה אחת מהן, וההתנייה הייתה לרוץ מרתון אם הגוף שלי ירשה לי, בלי כאבים בברך ימין...
ליאור התעקש ללמד אותי איך לרוץ, ממש מהתחלה, התעקש ולא ויתר, לימד אותי בנחישות ובסבלנות אין קץ מה פירוש המילה בהדרגה וכמה היא נחוצה לאנשים קיצוניים כמוני. הוא התגלה כמאמן קשוח וכחבר נאמן.

ממנו אני שומעת לראשונה את המשפט "לכולם קשה, גם לחזקים", ואני מודה שהייתי צריכה לעבור כברת דרך כדי להבין את המשפט הזה.

אני לומדת לרוץ ומתחילה לאט לאט להרגיש שאני מתחזקת מבחינה פיזית וגם מבחינה מנטאלית.

והברך לא כואבת, הברך לא כואבת !
כשאני רוכבת על אופניים בקבוצה, עינב מלמד אותי איך להשאיר את הפחד בבית ולבוא רק עם הריכוז, ומהר מאד אני נכנסת לשגרת אימונים, גם קבוצתיים, ומגלה בכל פעם עוד ועוד אנשים מעניינים ומיוחדים.

אחד הקשיים הכי גדולים שלי הוא ההתמצאות במרחב, אני לא יודעת לקרוא מפה ולא יודעת לנווט, וברגע שאני מסתובבת הכל מתבלבל אצלי, כך שכל הגעה לאימון במקום שלא הייתי בו בעבר, מדירה שינה מעיני בלילה שלפניו.

לאט לאט אני לומדת להתמודד גם עם הקושי הזה. אז מה אם באמצע רכיבת אופניים בצפון, כשהסתובבנו לחזור את המסלול שבו רכבנו כבר, מיכל הייתה צריכה לרדוף אחרי כי אני המשכתי בכיוון אחר לגמרי. בכלל לא שמתי לב...

בנובמבר, ליאור הודיע שהוא מפסיק לאמן, ואני נכנסתי להיסטריה. חצי שנה אחרי שהתחלתי להתאמן באנדיור אני מבינה כמה השתנתה התפישה שלי ואיזה שינוי עברתי מאז הצטרפתי לחבורה.

רן לוקח אותי תחת חסותו, אני מרגישה שזכיתי בלוטו אבל גם מפחדת מהבלתי נודע. ובעיקר מזה שרן נורא עסוק ולא יהיה לו זמן לכל הבאלגנים שלי.

כאן מגיעה ההפתעה הגדולה שלי. אחרי חודש הסתגלות, בו אנחנו לומדים לעבוד זה עם זה, אני מגלה איש קשוב בצורה בלתי רגילה.

והרבה פחות קשוח ממה שחשבתי. זה מוזר, וכמו שרן תמיד אומר "עד שלא תחווי בעצמך לא תדעי". רן מחזק אותי איפה שרק אפשר ונוזף איפה שצריך, לאט לאט אנחנו מתקדמים, ואיפשהו בסוף פברואר אני מבינה שאנחנו בעיצומו של אחד המסעות המעניינים ביותר שהיו לי בימי חיי. רן מוסיף את הריצות בבן שמן לתוכנית האימונים שלי, ומני היקר עוזר לי, שישי אחר שישי, ונותן לי להרגיש עד כמה אני חזקה...

אני טיפוס ערב מובהק ששונאת את קימות הבוקר לאימונים, ובנוסף, אבי האיש היקר שלי נמצא המון בחו''ל, כך שאני מוצאת שזה בלתי אפשרי להתאמן שעתיים בבוקר, להנפיק ארבעה ילדים ו...להגיע לעבודה בזמן. רן משנה את תוכנית האימונים שלי כך שתתאים לי. אימונים קצרים בבוקר ואימונים ארוכים בערב.

אני מרגישה שנולדתי מחדש, ואחרי כל אימון מסמסת לו "אימון נפלא" או "איזה יופי של אימון, קרעת לי את הצורה", ואני מבינה שהתמכרתי לריצה. פתאום אני מגלה בתוכנית את האולטרה מרתון. אני נכנסת ל"שוונג" ולגמרי במקרה מגלה את חצי מרתון ירושלים יום לפני האולטרה. אני מרגישה שהמירוץ בירושלים קורא לי ורן אומר שאבחר במה שמרגיש לי יותר נכון. אני, כמובן, בוחרת בירושלים. האתגר שבעליות, השם שיצא לחצי המרתון הזה, שהוא בכלל לא פשוט, הכל כל כך מאתגר אותי. אני קוראת את שמות הרחובות, מכירה את כולם, וכמעט מתעלפת-כשאני מבינה איזה עליות יש במסלול הזה ויודעת שאם אני צולחת את חצי המרתון הזה, מרתון תל אביב קטן עלי.

הריצה בירושלים היתה יפהפייה וקשה מאד מאד. רן ביקש שלא אשמע עצות של אף אחד, והיו הרבה כאלה, ושארוץ רק לפי ההרגשה שלי, איפה שאני יכולה מהר,לרוץ מהר, ואיפה שלא - להאיט.
אני רצה ורצה ורצה מרגישה באופוריה וחזקה מאד. שלושת הקילומטרים האחרונים קשים עליי מאד, אין מים, חם מאוד והעלייה נוראית. הדופק שלי גבוה ואני רצה לאט מאד. אבל רצה, ולא עוברת להליכה. כשאני מגיעה סוף סוף לסיום, אני יודעת שעכשיו אני באמת מוכנה לתל אביב.

יום שישי מגיע, כיוונתי שעון לארבע בבוקר, אני קמה, מתקלחת, מתלבשת ומתאפרת. ככה זה תמיד אצלי, להגיע בתחושה חגיגית לתחרויות זה חלק מהכיף שלי. אז מה אם אני הולכת להזיע, לפחות שיהיה בסטייל.

בזינוק אני פוגשת המון חברים, ואסף, שהיה אמור, יחד עם מיכל, לרוץ איתי את עשרת הקילומטרים האחרונים, מופיע פתאום ומודיע לי שהוא רץ איתי גם את העשרה הראשונים. איזה כיף.
הזנקה, פתאום כל הבלונים עפים באוויר, אני בוכה מהתרגשות ולא מאמינה שבאמת הגעתי לרגע הזה.
רצים, רצים, רצים, שנינו רצים עם אוזניות ומדי פעם מורידים אותן כדי לומר כמה מילים.

כל עשרים דקות, על השעון, אני דוחפת ג'ל ושמחה שמתפנה לי מקום בכיסים.

תל אביב הזו, סוף סוף אני מתחילה להבין איך הרחובות בה מתחברים. אני רצה לאט, ממש לאט.

ההנחייה של רן היתה מאד ברורה: "בסולם של מאחד עד עשר את רצה על חמש -שש. את לא תצטערי על זה. בקילומטר השלושים -כשאנשים יתחילו ללכת, את תמשיכי לרוץ כמו גדולה. ואם יהיה לך כח ותרצי להגביר, תגבירי". אנחנו עוברים את עשרת הקילומטרים הראשונים, אבי שלי עומד ומעודד אותי ואני מרגישה נפלא.

רצים שבאים מהכיוון הנגדי מנופפים לשלום, קוראים קריאות עידוד. חלק אני מזהה וחלק לא, אבל התחושה נהדרת. אני מבקשת מאסף שיפסיק לרוץ איתי, כדי שיהיה לו כוח לרוץ איתי בסוף, והוא אומר "כיף לי ואני רץ איתך עד החצי".

אני מתחננת שיקח ממני איזה ג'ל או שוקולד. הוא מסרב ואני מתעצבנת עליו נורא, שואלת את עצמי אם הוא לא למד כלום מאז שהתחיל לרוץ. אבל אסף מתעקש לרוץ רק על מים, הוא מחזיק בקבוק מים בשביל שנינו, ואני מרגישה שיש לי שומר ראש צמוד.

בקילומטר ה-21 אנחנו נפרדים ואז אני מבינה שבעצם נשארו לי רק עוד 11 ק''מ לרוץ לבד עד שאסף המשוגע שוב יצטרף אלי. בקילומטר ה-27 יש לי פתאום מין נפילת מתח כזו, ואני נזכרת ברן שאמר שאם יש כאלה, פשוט לצ'פר את עצמי בשוקולד. אני פותחת את הריצ'רץ ואומרת לעצמי מה שיוצא אני מרוצה. יוצא מיני פסק זמן כחול, ואני מאד מאד מאד מרוצה. אוכלת אותו ומיד מקבלת כוחות מחודשים.

מגיע הק"מ השלושים, ופתאום, בלי שום אזהרה, האצבעות בכף רגל שמאל מתחילות להתכווץ ולהרפות מעצמן. הכאב משתק אותי, אני ממשיכה לרוץ, האצבעות ממשיכות בתנועת ההתכווצות מעצמן. לא לעצור, זה יעבור.

זה לא עובר. אני מאיטה את הקצב, נזכרת בליאור, ראש חזק רגליים קלות, קדימה תמי, ראש חזק, ראש חזק, ראש חזק. פתאום אסף מופיע לפני המתוכנן ושואל אותי מה קרה. אני מספרת לו, הוא שואל אותי אם יש לי מלח, אני אומרת שכן והוא עונה "אז זה הזמן לקחת אותו". אבל, אני אומרת לו, רן אמר שאני לא אצטרך. "עכשיו את צריכה". -הוא מאד החלטי ואני מאד כואבת, דוחפת שני כדורי מלח לפה. אם כבר אז כבר.

ממשיכה לרוץ, הכאב לא עובר, מסביב אני רואה אנשים מתחילים ללכת ואיכשהו דווקא מזה אני פתאום מתחזקת.

הכל קורה לפי התוכנית של רן, אנשים יתחילו ללכת ואת תמשיכי לרוץ, אני שוב מקבלת כוח.

פתאום בקילומטר ה-32 מיכל מחכה לי, כולה חיוכים ועידודים, היא מדלגת ומקפצת כאיילה שובבה ואני נדבקת באנרגיות הטובות שלה.

אני חושבת על דרור, איך רצנו יחד את הסיום של מרתון טבריה, ואיך נמנע ממנו להיות איתי כאן עכשיו, בגלל שהוא יושב שבעה על אבא שלו. ואיך, למרות שהוא לא כאן, אני יודעת שהוא חושב עלי עכשיו ושולח לי אנרגיות טובות.

רצים רצים ואני נזכרת שרן הבטיח שבקילומטר ה-33 תהיה תחנה של אנדיור. מגיעים ל-33 ואין תחנה של אנדיורץ

כאן רוחי נופלת. אני אומרת לאסף ומיכל "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות".
טוב, לא נורא, אני מעודדת את עצמי. תגיעי לק''מ ה-36, תעברי את ה"קיר", או שלא יהיה לך "קיר", ואז זה כבר ממש הסוף.

אני לא מבינה לאן אנחנו רצים. אנשים חוזרים במסלול הנגדי, ואני שואלת את מיכל "מה קורה פה, את יודעת לאן אנחנו רצים"?

הפארק שקט, אין כמעט אנשים ולי יש תחושה שאנחנו רצים במעגלים שחוזרים על עצמם ולא מובילים לשום מקום. אני מזהה אצלי עוד נפילה במצב הרוח ומיכל פתאום אומרת "תיכף תהיה התחנה של אנדיור, ראיתי את רן, עוד מעט אנחנו מגיעים לשם".

פתאום אני רואה את השמשייה ואת גוון ואת כל הבנות המקסימות שאיתו, קוראות ומעודדות. יש קולה? אני שואלת. הקולה נגמרה, אבל גוון מציע לי פלח תפוז. אני אוכלת את התפוז וחושבת לעצמי שזה המאכל הכי טעים שאכלתי בשנה האחרונה. חוטפת ביס מעוגה, מקבלת כוחות ומתניעה. מיכל מתחילה לצחוק עלי וקוראת "מנוע טורבו, מאיפה הכוחות האלה". אני שמחה ששוב יש בי כוח, מבינה כמה- אנרגיות נתנה לי תחנת החברים הזו.

אחרי ההק"מ שלושים ושש אני מבינה שדילגתי על הקיר וזה מאד משמח אותי. מגיעים לשלושים ושבע אני רצה רצה רצה וזה לא נגמר.
אני מסננת בקול וולגארי -איפה השלושים ושמונה המזדיין הזה, אבל אחרי ששיחררתי וקיטרתי אני מרגישה הרבה יותר טוב. לאורך כל הקילומטרים אני רצה ומדי פעם שרה בקול, עכשיו, לקראת הסוף, זה מתגבר. אני מרגישה שאנשים מסתכלים, אבל לא איכפת לי.
כולם מעודדים אותנו לקראת הסוף, המון אנשים שאני מכירה וגם הרבה שלא,קוראים כל הכבוד כל הכבוד.

אסף אומר שכיף לרוץ איתי, כי כולם מעודדדים אותי לאורך כל הדרך וזה רק הולך ומתגבר, ושהוא שוקל לרוץ איתי את המרתון הבא שלו בגלל זה. אני חושבת על הפרוייקט של ליאור וכמה העידוד תורם להרגשה על המסלול.

ק"מ 40 "לס מואה טמה", שר לי מייק ברנט, ואני חושבת על אבי שלי, שגם הוא הצטרף לק"מ האחרונים, ועל כל הדרך שעשינו יחד לקראת המרתון הזה, כמה קשה היה ואיך הוא תמך בי כל הזמן. אני מוצפת.

ואז מגיע הק''מ ה-41, אני מסתכלת לשמיים וניק קייב שר את "אינטו מיי ארמס". רואה את אבי רץ כדי לחכות לי על הקו הסיום, ממש לתוך זרועותיו, השמש מבצבצת מבין העננים....

אני רואה את מירי מסתכלת עלי מהשמיים ומתחילה לבכות מאושר. מרגישה שהיא נמצאת איתי באחד מהרגעים הכי מאושרים בחיי.

אני יודעת שהשלמתי משימה, הגשמתי חלום. אני כבר לא שומעת כלום עד שהכרוז מכריז "קבלו אותם, את אסף מבור ואת תמי נחמיאס".

אנחנו מגיעים ופתאום צריך לעצור. בלב אני חושבת שאם זה היה 50, זה היה מספר יותר עגול, ותוהה ביני לבין עצמי אם הם לא התבלבלו שם במרתון הראשון במרחק בין הערים, וחושבת שאולי השתגעתי, קצת יותר ממה שאני כבר.

אני מתחבקת עם אבי, עם מיכל, עם רן עם אסף. המון חברים באים לברך אותי, רן מאיץ בי שאוכל עכשיו, ממש עכשיו.

אני חושבת לעצמי כמה בת מזל אני שיש לי מאמן כמוהו וקבוצת חברים נפלאה שכזו.

תודה רן, על שעזרת לי לגלות כוחות שקיימים בי ועוזרים לי להגשים את החלומות שלי. תודה לכל החברים הנפלאים מאנדיור ומחוצה לה שתמכו ועזרו לאורך כל הדרך.

תודה מיוחדת לאבושי האהוב שלי, שבלעדיו כל זה לא היה אפשרי.

תמי נחמיאס, מרתוניסטית