אנשים אומרים שצריך להקדיש דקה ביום העצמאות ולחשוב על גלעד שליט. רע מאוד שצריך לקחת דקה מיוחדת כדי לחשוב עליו.... אישית אני חושב עליו כמעט מידי יום, ומרגיש תסכול על כך שאינני יכול לעזור. שידי קצרה מלהושיע. ואני דווא מצדיק את עופר דקל וחושב שכל המאבק הציבורי רק מזיק ומחזק את הצד השני. נותן לו יותר כח מתוך תקווה ש"תנו לישראלים ללחוץ במקומנו על המנהיגים שלהם, כך נקבל מחיר טוב יותר בלי שאנחנו נהיה הרעים.... נשבף נחכה, הם כבר יעשו את העבודה בשבילנו..." והם צודקים. הלחצנו את אולמרט והמחיר עלה. הערבים? תמיד רוצים יותר. עם האוכל בא התאבון ועם הלחץ הציבורי הם מקשיחים את עמדתם. זה מחיר הקולניות המתלהמת. בזה אנחנו טובים. בלעשות את הדברים הנכונים - פחות. לא שאין לי טענות לאולמרט ולאנשיו שהיו מזמן צריכים לעשות כל שניתן ולהביא את גלעד הביתה... אבל לא הייתי רוצה להיות במקומו. כל מחיר שנשלם יהיה מחיר הפתיחה של המשא ומתן הבא.... ותמיד עולה השאלה הכואבת, האם מחיר הסבל של חייל בשבי לא כאותו מחיר של המשפחות השכולות? האין זה מחיר קיומנו בארץ זבת חלב ודבש הזו? ומצידו השני של המשפט, זבת דם ומרורים.... לפעמים אנחנו צריכים לשתוק. השקט מאפשר לעשות יותר דברים מאשר בעין הציבור. ככה עובדת הדיפלומטיה. במחשכים. בדרכים עקלקלות. עם מתווכים של מתווכים של מתווכים. שם קל לא לקחת אחריות ישירה. ושם באזור הדידומים זזים דברים. שם עשו שלום עם מצרים, לפני בואו של סאדאת. שם עשו שלום עם ירדן. שם עשו תמיד את חילופי השבויים. |