0
יום הזיכרון במדינת ישראל, יותר מכל יום אחר בשנה, מעמיד מראה קשה ועצובה על מקומה של האישה בחברה הישראלית. הגברים יושבים ומדברים מלחמות, מדברים חברים שהיו ואינם , יודעים מציאות של חול ,אבק ,פחד של קרב ומשמעות המילה הקרבה. לנו הנשים הותירה המדינה פינה בצד, של המתנה, דאגה לשלומכם, המתנה לבואכם.
גיל 18, חברי ואני מתגייסים לצבא, כולם הלכו לקרבי, זה היה ברור, ואני.... כל כך ברור היה שמקומי איתם, כל כך ברור היה שאוכל לעמוד איתם במשימות , במאמץ ובכל מה שידרוש מכולנו לעשות את "הכי" שאנחנו יכולים בשרות הצבאי.
מדינת ישראל אז קבעה, אישה לא עושה שרות קרבי. לא שאלה של כישורים, לא יכולת ,לא כלום! כאישה לא תהיה לך הזכות להעניק למדינה את מה שגבר זכאי.
הם.. חזרו מלבנון, היו באימונים, חלק נפצעו וחלקם לא חזרו. אני בלעתי רוק משך כל שרותי הצבאי, משך כל שרותם, ,מושפלת , מובסת מהתחושה האיומה שמה שיכולתי לתת, אף אחד לא רצה.
הילדים שאלו אותי אתמול איך זה שאני לא הייתי במלחמה,ניראה להם מוזר שדווקא אני... בלעתי רוק, בגרון הרגשתי מחנק, מדינת ישראל אז החליטה שנשים שוות פחות מגברים, שנשים לא יוכלו לעשות את מה שכל גבר באשר הוא גבר נדרש לעשות.
לפי אמות יושר והגינות שאני מבינה, אנשים שחובותיהם שונים לא יכולים לצפות לזכויות שוות. איך זה שמדינת ישראל בחוק לא מאפשרת לנשים מראש למלא חובות כמו לגברים?
|