ביכרתי לפתוח בשיר שכתבתי לפני כשנתיים, המבטא אמנם את רגשותיי האישיים, אולם דומני כי יש בו לייצג תחושה נפשית הרווחת, מידי פעם, בקרב בני תמותה רבים. המוטו המרכזי הוא, שפעמים רבות כאשר האדם שוקע במחשבות, שמוציאות אותו מהווייה הופנקציונאלית היומיומית של עבודה-שירותים-שינה-יחסים-בילויים, הוא מרגיש פתאם חדל אונים. סוג-של אפסיות. מכירים את זה? הלא נודע
כמו מפציע המחר
עת מחשבות מרחיקות נדוד
במעופן סוקרות עתידות
ומולידות בלב דאגה.
העתיד כמו מגיע
עת תהיות נערמות, מנבאות
מה יהא העמל, ומה שכר ינבע מיגיע
ופותר לחיוב אַיִן.
כמו קצרה הדרך, אצה
עת תחושת לאות ואין אונות מבלבלת.
עז הוא החֶפֶץ לגמוע את מרחק השנים,
אך כה אפרורית היא התכלית המיוחלת.
מין אובך צהבהב מסתיר,
מכהה אורות חלום.
המחשבות לאן ינדודו, יעופו להיכן?
פעם נמשך לכאן ופעם לכאן
משתנה, כאילו, היעד
למרות שאין רצון שישתנה. |