מדינה בשני אקורדים / הגיג ליום הזיכרון *
כי מתי עוד אפשר לשמוע כך, בבת אחת, את ארץ ישראל הישנה והטובה, שנטמנה לאט לאט, לאורך השנים, יחד עם הנופלים.
השירים האלה, תזכורת מופלאה וכאובה כל כך
מדברים עליה, על הארץ ההיא, במלים גדולות: תום, טוהר, פשטות, חזון, אומץ, שורשים, ערכים, תקווה. מלים גדולות. כמו שאנחנו היינו פעם.
הוא מסתדר יפה לבד..
והיום, כמו שאומר שלמה גרוניך בשירו הכל כך מדויק: ומתכוון, כמובן, לא רק לשירים. עדיין יש כאן כמה חופי מבטחים) רוצים:
אהבות שטוחות בשני אקורדים והערכים - בקושי יש להם אקורד אחד.
אתמול, טקס בבית הספר של בתי - בית הספר הוותיק ביותר בכפר סבא, שרשימת בוגריו שנפלו היא הארוכה בעיר. ואני משפשפת את עיניי המוסתרות במשקפי שמש, כאילו נכנס בהן גוף זר, כדי "לא לעשות בושות" לבת שלי עם כל הדמעות האלה. וחשבתי שאולי בכל זאת יש תקווה - הרי "במותם ציוו לנו את החיים". הם החיים החדשים של המדינה הזו, חיים מלאי תקווה לשינוי מופלא, לאיזה נס, שבינתיים חבוי במסתרי הילדות הדיגיטלית הזו, ורק ממתין לרגע המתאים להתפרץ, כמו הזיקוקים של יום העצמאות, שמחכים לתום היום העצוב הזה כדי לזנק לשמיים, לצבוע את הזיכרון באורות בוהקים.
בניצנים, במלחמת השחרור, ואיזה ניצחון בלתי נתפס התרחש לנו במלחמה הזו.
ונכנסנו הביתה, ולפני שהספקתי לשאול מה היא רוצה לארוחת ערב, היא כבר היתה ליד המחשב, מפטפטת בחדווה עם החבר'ה בצ'ט.
המחשב. השכונה של היום. ואחר כך הלכנו לים, שרבץ בקסם מנומנם מעבר לכביש...
תעצרו אותי, בבקשה. אם אמשיך עכשיו עם הנוסטלגיה הזו, האתר יקרוס מרוב עומס.
והיום אין לי שום דבר מתוחכם להגיד. או מלוטש.
רק זאת:
כן, עוד ענק שכבר הלך לנו, כמו כל כך הרבה יוצרים שמחסלת בשרשרת ענקי תרבות. וכבר כל כך מהר, כמו שרק אנחנו יודעים, הם הולכים ומתפוגגים בזיכרון הכל כך קטוע, האלצהיימרי,
שלמרות הכל אני עדיין מחוברת אליה בנימי נימים של אהבה.
***
קראתי את הדברים האלה שוב הערב. שנים אחרי. נדמה לי שהיום הייתי כותבת אותם קצת אחרת, משנה את ההדגשים. מוסיפה הוקרת תודה על כל מה שיש. ויש לנו הרבה. כמו באהבה, כמו בחיים בכלל - הוקרת תודה לכל מה שנפלא ולגמרי אינו מובן מאליו - משנה את התדר, את ההתכוונות. ואני מאמינה בתדר הזה. יש לו כוח לשנות עולמות - פנימיים וחיצוניים.
כן, יש הרבה לתקן כאן, אפילו המון. אבל יש גם הרבה דברים מופלאים, נדירים, שראויה להם תודה.
וזה כבר ראוי לפוסט בפני עצמו...
***
והמלים הנהדרות האלה של יוני רכטר, ולביצוע נפלא של נורית גלרון.
ולצדו, להשלמת התמונה: "אין לי ארץ אחרת", בגלל מה שיש. המלים המצמררות של אהוד מנור. הלחן המרגש: קורין אלאל. כאן, בביצוע מטלטל של נינט טייב.
שניהם - בראש העמוד. והנה המלים:
."השיר על הארץ"
בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ
איפה אותה אהבה מגוללת בחול?
איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות ?
תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח
*** "אין לי ארץ אחרת"
אין לי ארץ אחרת
|