לאחר הבחירות לכנסת והקמת הממשלה, מתחילה העבודה האפורה השוטפת של הנבחרים לכנסת. את החלק הזה אנחנו האזרחים פחות אוהבים. ברור לנו שהמצב הכלכלי, לדוגמא, הוא בכי רע. אבל זה לא בידנו. ראש הממשלה הנבחר וצוות השרים שלו אמורים לחלץ אותנו ממצב זה. ישנם אזרחים הבטוחים ביכולת הממשלה לעשות זאת. אחרים – מלעיגים עליהם בכל מאמר וראיון בתקשורת. דבר אחד בטוח. כאשר המצב קשה, נדרשות החלטות קשות ולא סימפטיות. את החלק הזה – אף אחד לא אוהב. כאן יש קונצנזוס. הנה דוגמא: ידיעה בחדשות: בהצעת חוק ההסדרים ממליץ האוצר למכור את קו הייצור של טנקי המרכבה מצה"ל לתעשייה אזרחית. המהלך אמור לחסוך למערכת הביטחון 100 מיליון שקל בשנה. בדברי ההסבר להצעה נאמר כי "במרכז השיקום והאחזקה של צה"ל (מש"א 7000) מועסקים אלפי אנשי קבע ואזרחים עובדים צה"ל בפרויקט טנק המרכבה. העלות הגבוהה של העסקתם גורמת לכך שבמקרים רבים הייצור מחוץ לצה"ל זול ויעיל יותר" (הידיעה מדה-מרקר – 27.4.09 מוטי בסוק). כסף רב. מאידך, ישתנו לרעה תנאי התעסוקה של אנשים רבים שכעת עובדים בצה"ל – בשירות קבע או כאזרחים עובדי צה"ל.
בכלכלה ישנו עיקרון בסיסי – עקרון "המחסור". למרבה הצער, אף פעם לא ניתן לייצר את כל מה שרוצים. חייבים ליצור סדר קדימויות ולהחליט על מה מוותרים. כל ויתור, נוגע באנשים.
ייצור המרכבה היא דוגמא להחלטה קשה. בספרי הכלכלה זה נקרא: תותחים או חמאה - זהו דימוי בין דברים הכרחיים (לדעת הקורא), מול דברים נוחים. למשל, ייצור טנק מול מחסור בבשר או בתרופות. כל בחירה בחלקו של האחד, תהיה על חשבון החלק השני.
זוהי דוגמא לתהליך קבלת ההחלטות. כל החלטה שתתקבל תהיה לא נוחה. כל בחירה של מקבל ההחלטות תגרום שאנשים יכעסו עליו. אבל, מוכרחים לבחור. את שני הדברים לא ניתן לקבל במקביל. אז, במה אתם בוחרים? כשמציגים את הדילמה לויכוח, עולות מיד בתקשורת שתי אמירות שגרתיות:
האמירה הראשונה: "קודם כל שיצמצמו את הבזבוזים הרבים שהם (השרים והנספחים להם) עושים ואחר כך שיפטרו אנשים". טיעון לגיטימי שיש לו מענה פשוט. ראשית, השלטון איננו חושב שהוא מבזבז. ואם הוא חושב כך בסתר ליבו, הוא לא נוטה לחשוף זאת. שנית, גם אם יעשה השלטון את הבלתי יאמן ויבצע מהפך מרעיש בשיטתו: קיצוץ למשכורת סבירה לכל בעל משרה וצמצום משרדי הממשלה למספר שרים שלא יעלה על 18, עדיין לא יצליח לגשר על הפער שנוצר בתקציב המדינה בגובה של מעל 10 מיליארד שקל.
האמירה השנייה: "שייקחו כסף מהעשירים ויפסיקו לחלוב את האחרים". גם זה טיעון לגיטימי. גם לכך ישנו מענה פשוט. ראשית, חלק מהעשירים איבד נכסים רבים. הויכוח כעת הוא האם לסייע להם בעיכול המשבר הכלכלי, וניכר שהנטייה כעת היא לא לסייע ולא להוסיף להם כסף. על לקיחת כסף נוסף מהם, איש לא חושב. ושנית, לאותם עשירים יש חלק לא מבוטל בתנופת הצמיחה המתוכננת לשנים הבאות. אם ישיתו על העשירים מיסים נוספים, יגיע שלב בו הם יעדיפו לעשות את עסקיהם במקומות אחרים. בעידן הגלובליזציה, מדינות רבות קורצות בפיתוי ליזמים עשירים ומוכנות להציע להם תנאים נוחים כי נוכחותם יוצרת למדינה המארחת הזדמנות לפיתוח עסקים ולהעסקת עובדים.
נחזור להצעה של האוצר. היא איננה הצעה סופית. היא אחת ההצעות שנועדו לצמצם בעלויות או לקבל הכנסות (ממכירת פס היצור לגורם אזרחי) ולחדול להוציא הוצאות כי העובדים יעברו לתחום השיפוט של הגורם האזרחי. האוצר יודע כי לכל הצעה שיגיש יעלו מתנגדים על בריקדות. ולכן הוא מציע רשימה בסיסית של הצעות מתוך ידיעה כי זוהי טיוטה. הרכב הרשימה ישתנה. ההצעות שיוותרו ברשימה לשלב הסופי של ההחלטה יהיו אלה שאין להם לובי חזק או חברי כנסת שיאבקו עבורם באמצעות שכנוע ואיום בשינוי הצבעתם על חוק התקציב.
קצת ציני, אבל, כך זה מתנהל.
נמחיש זאת בהצעת האוצר לגבי פס היצור של המרכבה. מנגד יעלו מיד אל זירת ההתגוששות המתנגדים: שר הביטחון, שההצעה תקטין את השפעתו ותקציבו, וועדי העובדים, בין אם הם מייצגים כעת את העלולים להינזק ובין אם לאו. שני הצדדים יאיימו, וישדלו, ויסבירו לכל מי שירצה לשמוע כי ההצעה תגרום לנזק בלתי הפיך לביטחון המדינה, ופגיעה אנושה בציבור העובדים. האם הטיעון נכון? זה לא חשוב. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם ניתן להעביר את ההצעה בהצבעה בכנסת.
כעת, דמיינו לעצמכם את היקף הבעיה. הדוגמא שהובאה היא רק סעיף אחד בודד מתוך עשרות, ואולי מאות, סעיפי קיצוץ שיופיעו לקראת קבלת החלטה. כל הצעת קיצוץ תחולל מהומה, והפופולריות מתוכן תופיע בהבלטה בכל אמצעי תקשורת. בעיקר עם האישים הרוצים בביטולה.
בתווך, נמצא ה"איש הרע" שר האוצר וכמובן גם ראש הממשלה. הם צריכים לאזן תקציב, או ליצור גרעון שניתן לשלוט בו בשנים הבאות. בגדול, זה דומה לניהול תקציב משפחתי במסגרת ה"אוברדראפט" הניתן לחלק מהאזרחים בסניף הבנק שלו.
שרי הממשלה, כך זה מתרחש לצערנו במדינת ישראל, אמורים להתנגד לכל מי שיגע בתקציב משרדם. שום קיצוץ לא יתקבל. השר לענייני משהו יסביר למיקרופון המזדמן למה צריך לקצץ אבל לא במשרדו. אצלו, כל שקל חשוב ומתוכנן. להיפך, הוא זקוק לתוספת לתקציב. רק בשל תחושת האחריות שלו, הוא מתאפק ולא מבקש. קיצוץ בתשתיות? רעיון נורא. פגיעה אנושה בתשתית המדינה. אולי קיצוץ בחינוך? לא יעלה על הדעת. נזק בלתי הפיך לדורות הבאים. קיצוץ בביטחון? זה בכלל רעיון אווילי ופגיעה בביטחון ישראל. נזק לדורות. אולי קיצוץ בקיצבאות? מיד יקומו נציגי העובדים וראשי המפלגות הסקטוריאליות ויצעקו חמס וגם יאמרו שידעו שזה יהיה המסר של ראש הממשלה. הרי כבר קיצץ בעבר ועשה נזק..לדורות..בלתי הפיך..
כולם צודקים. והכל נכון. אבל בסופו של דבר היכן מקצצים?
הפארסה הזו מתנהלת בכל שנה לעיני הציבור וללא ספק מבזה את הכנסת ואת הממשלה. ראש הממשלה, לא מעלה על הדעת לשוחח בכל חודש עם הציבור ב"פריים טיים" בטלוויזיה וברדיו על מנת לשתף אותו בשיקוליו. להסביר את בחירתו. ליצור דעת קהל ותגובות הגיוניות. הרי במקרים רבים מדובר בכיסו של האזרח וברמת השירותים שהוא מקבל.
שרי הממשלה לא מעלים על הדעת להסכים עם ראש הממשלה, מי שהעניק להם את המשרד הממשלתי לניהול. שום הסכמה. רק התנגדות לכל קיצוץ מהותי. ראש הממשלה לא מתנה את מינוי השר לניהול המשרד בהכרח לקצץ בתקציבו או בפיטוריו המיידיים של שר שיסטה מן הקו שראש הממשלה מוביל.
במילים פשוטות: טרם הצלחנו לקבל ראש ממשלה שינהיג את המדינה. ראשי ממשלה באים והולכים. מנהיגים – אין. התוצאות נראות בעליל בשטח. חבל! |