פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
פוסט-ארומה 36%
מעבר למסך המחשב אני רואה את המלצר הזה. מרגע הגיעו למשמרת, הוא ממלא כוסות קפה מוקצפות בחלב ותוקע פתקים עם שמות של אנשים שאינו מכיר, על חתיכת נעץ מזורגג. אני יושבת פה, לידי כוס שקופה של ארומה אייס דיאט, כמובן דיאט, נו איך אפשר בלי דיאט. דיאט איז מיי סקנד ניים. ליד הקפה, צלחת ריקה של חצי סנדוויץ' חלומי. כמו שחלומות נגמרים ואתה לא זוכר כלום מהם- כך גורלו של החצי-סנדוויץ' הזה. האם היה הדבר? ואללה? דגדג לי...
אז אחרי יומיים של חום, בחילות וחולשה שקשה לתארה על מסך לפטופ, הגיעה העת לצאת מן הבית. יום עצוב היום. זיכרון של מדינה, כאב של משפחות, דמעות של מלאכים. ואני כאן. מרגישה שאיני קשורה לדבר. לאף דירה. לאף מקום בעולם. רק לאנשים בודדים, שליבם הוא המקום היחיד אליו אני מתחברת. ליבם הוא השורש החזק ביותר. אני חשה הזדהות לפטופית, עם חיבור אלחוטי לעולם. נטולת כבלים, נטולת שורשיות.
ארומה, ר"ג, לא משנה איזה סניף, לפטופ שנם לו מספר חודשים בתיק עור שחור, יצא אל העולם איתי.
שירים נוגים מתנגנים פה ברקע. רוב העובדים כאן לא ממש קשורים ליום הזה, ולא ארחיב בדבר. המבין יבין. חרוצים בדרכם. חיים את חייהם. עוד שיחת טלפון, עוד הקלקה על מחשב, דקות עוברות, סוללה שבעת תחילת כתיבת הפוסט הזה עמדה על 36 אחוזי עוצמה, הופכת כעת ל31 אחוזים...
36 אחוזי סוללה 36 אחוזי עצבות של יום זיכרון 28 אחוזים של יום עצמאות שאוטוטו מתקרב.
המלצר עדיין ממשיך להכין את כוסות הקפה, ממשיך לנעוץ את פתקאות השמות שאינו מכיר בחתיכת הנעץ המזורגג. החיים ממשיכים. כוסות קפה נלגמות, סלטים נאכלים, חיילים מתים.
וכולנו, כמו תמיד- נאחזים. 100 אחוזי חיים. כי מה נותר?
|
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה אדם. הראשון!!
50% אדם 50% אישה
100% נהדרת....
ואני איתך רוניתי שלי.
מתגעגעת מאוד..
*בפעם הבאה במיאמי על נס ובחזרה לארץ...
תודה דבורת צוף מתוקה אחת!
היייתי משלמת מלאןתלפים לשתות איתך בארומה קפה, רמת גן, אפקה, אשדוד
מה כפת לי - רק את !
חג שמיייח
תודה עדי אהובה.תפסת מרובה לא תפסת?
תפסת?
יאללה. מחכה לתפיסה שלך אחותי..
ברור. דיאט בתחת שלי. אני עובדת עליהם מותק. משחקת אותה שאני מאמינה להם...
וברצינות עכשיו -
שולחת לך חיבוק על המציאות שכל שנה הופכת למנת רובנו.
ככה זה במדינה שלנו ספוגת השכול - אצל רבים החיים ממשיכים כרגיל גם ביום היחיד בשנה בו אנו כולנו הופכים להיות חלק מאותה משפחת השכול (אני לצערי כל השנה חלק מאותה משפחה).
נ.ב.
זה לא ממש דיאט - עובדים עליך בעיניים...
אוהבת את צורת הכתיבה שלך....
:)
קבלי כוכב יקירתי
נשמה שלי יקרה ואהובה,
למה את חושבת שחור יש בתקווה?
דווקא כתבתי בתחושה די מלבבת
כי יום הזיכרון והעצמאות- זוהי תחושה מעורבת.
תחושה חווייתית, של מבט מהצד
ועוד כמה דברים, שאם תסתכלי, תביני כמעט
כי רמזתי פה על משהו אשלייתי
ולא ניכנס לזה עכשיו אחותי...
אז בקיצור ולעניין, אין לי חור בלב
כי את אהובי ליבי אוהב.
וחולה אני עלייך טליה יקרה,
על המאכפתיות שלך
ועל האהבה הטהורה!
תדר אחר כדאי לך לבחור
ובכך לסתום בלב את החור
לדעת שאת כולך שייכת
לכל דבר שקיים, גם לשלכת
סוד החיים קיים גם בעלה שנשר
והאור שבליבך תמיד נשאר
הכל בסדר, הכל מצויין
רק לבחור את הדבר המסויים
שלך גורם אושר
והוא זה שיביא לך גם עושר
את מתוקה, את זה לא לשכוח
להטמיע במוחך בכל הכוח
שנני לך רק זאת שאת מצליחה
ויקירתי, תראי שזו אמת לאמיתה!
חיבוק :)
עכשיו אני יודעת למה.
-חכי חכי, אני עוד אתפוס אותך-