מעבר למסך המחשב אני רואה את המלצר הזה.

מרגע הגיעו למשמרת, הוא  ממלא כוסות קפה מוקצפות בחלב ותוקע פתקים עם שמות של אנשים שאינו מכיר, על חתיכת נעץ מזורגג.

אני יושבת פה, לידי כוס שקופה של ארומה אייס דיאט, כמובן דיאט, נו איך אפשר בלי דיאט. דיאט איז מיי סקנד ניים.

ליד הקפה, צלחת ריקה של חצי סנדוויץ' חלומי. כמו שחלומות נגמרים ואתה לא זוכר כלום מהם- כך גורלו של החצי-סנדוויץ' הזה.

האם היה הדבר? ואללה? דגדג לי...

אז אחרי יומיים של חום, בחילות וחולשה שקשה לתארה על מסך לפטופ, הגיעה העת לצאת מן הבית.

יום עצוב היום. זיכרון של מדינה, כאב של משפחות, דמעות של מלאכים.

ואני כאן. מרגישה שאיני קשורה לדבר. לאף דירה. לאף מקום בעולם. רק לאנשים בודדים, שליבם הוא המקום היחיד אליו אני מתחברת. ליבם הוא השורש החזק ביותר.

אני חשה הזדהות לפטופית, עם חיבור אלחוטי לעולם. נטולת כבלים, נטולת שורשיות.

ארומה, ר"ג, לא משנה איזה סניף, לפטופ שנם לו מספר חודשים בתיק עור שחור, יצא אל העולם איתי.

שירים נוגים מתנגנים פה ברקע. רוב העובדים כאן לא ממש קשורים ליום הזה, ולא ארחיב בדבר. המבין יבין. חרוצים בדרכם. חיים את חייהם.

עוד שיחת טלפון, עוד הקלקה על מחשב, דקות עוברות, סוללה שבעת תחילת כתיבת הפוסט הזה עמדה על 36 אחוזי עוצמה, הופכת כעת ל31 אחוזים...

36 אחוזי סוללה

36 אחוזי עצבות של יום זיכרון

28 אחוזים של יום עצמאות שאוטוטו מתקרב.

המלצר עדיין ממשיך להכין את כוסות הקפה, ממשיך לנעוץ את פתקאות השמות שאינו מכיר בחתיכת הנעץ המזורגג.

החיים ממשיכים. כוסות קפה נלגמות, סלטים נאכלים, חיילים מתים.

 וכולנו, כמו תמיד- נאחזים.

 100 אחוזי חיים.

 כי מה נותר?