זה סיפור קצת מורכב, בעיקר רגשית. 

אתמול, ערב יום הזיכרון, מצאתי זמן בבוקר בשביל לנסות לכתוב את סצנת הסיום של הספר.

שני עמודים בלבד, הכל כבר ברור ומסוכם, רק צריך לכתוב אותה. 

הספר, שאיננו עצוב בכלל, נפתח ברגע בו אחד הגיבורים מוזמן לרופא ומתבשר שיש לו סרטן.

זה סרטן מקומי, נקודתי, סרטן שלא יהרוג אותו.

הוא צריך לעבור טיפול הקרנות לא פולשני וזהו.

ובכל זאת הבשורה, כיאה לבשורות שכאלה, ממוטטת את עולמו עליו.

הספר מסתיים ברגע בו הגיבור יוצא מההקרנה הראשונה ומגלה שזה לא נורא,

ברגע בו הוא מבין שיש סיכוי שבסוף יישאר בחיים. 

היה לי כזה סרטן. עברתי אותו. עכשיו זה מאחורי. 

תוך כדי כתיבה, הבנתי שאני לא ממש זוכר את המחלקה האונקולוגית בבלינסון.

לא זוכר את חדר ההקרנות, לא זוכר את המכונה.

ביליתי שם שלושה שבועות, כל יום שעה, ואני לא זוכר כלום. 

חשבתי שאם הייתי סופר אמיתי, כבר הייתי באוטו בדרך לשם. אבל נסעתי לעבודה.

יש לי חבר, שותף במשרד,

איש נפלא ואהוב שכבר כמה שנים נלחם בסרטן ריאות. 

כזה שכן הורג.  

בחודשים האחרונים הוא דועך לנו מול העיניים באצילות נפש נדירה ושוברת לב.

אתמול הוא אושפז.

אלה ימיו האחרונים אמרו לי.

אחר הצהריים, שעתיים לפני הצפירה, עזבתי הכל ונסעתי אליו. 

"איפה הוא שוכב?" שאלתי את המזכירה שלו לפני שיצאתי.

"בבלינסון – באונקולוגית," היא אמרה. "אתה יודע איך להגיע?" 

נסעתי לשם.

הוא ישן שנת מורפיום. הייתי איתו שעה. לא דיברנו. לא רציתי להעיר.

לפני שעזבתי הסתובבתי קצת בבניין.

נזכרתי בכל מה שלא זכרתי בבוקר.

בערב יום הזיכרון. 

בדרך הביתה דיברתי עם אשתי.

בכל יום זיכרון אנחנו לוקחים את הילדים לטקס ליד אנדרטת הבנים ברמת השרון.

השנה, הבנות הלכו לבד עם חברות,

והבן שלי, בן שש, הלך עם דוד שלו.

ואני בדרך מבית החולים, בפקקים, חושב על זה שהיום, דווקא היום, אני לא מוכן שהבן שלי יישב על כתפיים של אף גבר אחר מול הטקס הזה.  

היום הוא יישב על הכתפיים של אבא שלו.

בצפירה עמדתי באמצע הכביש המהיר.

הרחובות ליד הבית היו חסומים בגלל הטקס.

חניתי רחוק והתחלתי לרוץ.

3000 איש היו שם אתמול.

מאות ילדים על כתפיים של אבות.

צללתי לתוך ההמון הזה כמו מישהו שקופץ למים גועשים כדי להציל טובע.

כולם מסביב חרישיים ומורכנים ואני באמוק, מחפש, דוחף אנשים בחולצות לבנות. 

פתאום ראיתי אותו

יושב על גג של מכונית, מרוצה מהחיים.

מה הוא מבין?

איש אחד מקריא נאום. שני חיילים מניחים זר. מקהלה שרה. רשימת שמות אינסופית.

פתאום מופיע אבא שלו, מזנק אליו, חוטף אותו מהאוטו, מחבק אותו כמו שמזמן לא חיבקו אותו ומושיב אותו בכח על הכתפיים. 

"היה לי יותר נוח על האוטו." הוא אומר לי.