אם הייתי שואל את חברי הקיבוץ בו גדלתי, מהו מרכז הקיבוץ, היו בוודאי אומרים חדר האוכל.

אבל האמת היא שמרכז הקיבוץ נמצא במקום אחר. 

יש נקודה אחת בין מוזיאון השואה, אולם התרבות, בריכת ההנצחה לחללי צה"ל וחדר האוכל - 

משם יוצאות הלוויות

שם מתאספים כולם לזכור

קודם מליונים

אחר כך עשרות

ובסוף

בסוף אותי.

לקיבוץ שגדלתי בו קוראים גבעת חיים, אבל האמת הלא מדוברת היא שיש בו יותר מוות מחיים, ושבראש הגבעה, אותה נקודה מחזיקה סביבה את כל הקיבוץ.

הייתי בן 10 וחצי. ערב חג שני של סוכות, כל הקיבוץ מכונס באולם התרבות לערב משירי אלכסנדר פן. ואני בחוץ משחק עם אחי וילדים של חברים שבאו מחוץ לקיבוץ. שיחקנו איזשהו משחק מרדף, אני ואחי רודפים אחריהם. הם בורחים לתוך חדר האוכל, אני רואה אותם עוברים את דלתות הזכוכית, והדלתות נסגרות מאחוריהם. אני ואחי מתחבאים מעבר לקיר, מציצים, ואז אני פורץ, רץ לעבר הדלתות, תוך כדי ריצה אני מבחין בסדק בדלת הזכוכית. כל חיי מתנקזים לרגע הזה - עזיבותו של אבי כשהייתי תינוק, החיים עם קבוצת הילדים שבה איבדתי זהות, תחושות הנידוי והלבדות, היחסים המעוותים עם אמא. וקיר הזכוכית, קיר הזכוכית שבפנים שמאחוריו צעקתי את כל הצעקות שאסור היה לי לצעוק, ואף אחד לא שמע.... והמקום הזה, מרכז הקיבוץ... זה רגע של בחירה - אני יכול לבחור לפתוח את דלתות חדר האוכל בפס האלומניום שבמרכז, או לדחוף את הדלת בזגוגיות.

אני בוחר.

ידי נשלחות קדימה תוך כדי ריצה, אני דוחף בזגוגיות, יד ימין בזגוגית דלת ימין, ויד שמאל אל תוך הסדק הזה בזגוגית

האם אני רוצה לפרוץ את קיר הזכוכית שבתוכי, להשמיע את זעקתי ?

האם אני רוצה למות ?

הזגוגית מתנפצת בקול אדיר, ואני חש כאב חד ביד. אני מביט ורואה חור ענק שנפער בידי, דם משפריץ לכל עבר במהירות הדופק, אני צועק לאח שלי שיציל אותי, אבל הוא בן 13 ולא יודע מה לעשות. אני רץ כשהחור פעור בידי, אל אולם התרבות וצועק "אמא ! "

אמא מזהה את הקול שלי, יוצאת מיד אלי, איש אחד תוחב את אגודלו אל תוך הבור הפעור במפרק ידי, ועוצר את הדם.

קרעתי עור, בשר, גידים, עצבים, כלי דם.

ההצגה שבאולם הופסקה.

דלת חדר האוכל שבורה

ושלולית דם ענקית למרגלותיה.

אחר כך הייתי לבד

עוד יותר לבד משהייתי קודם

צעקתי את זעקתי

אבל איש לא שמע

"פציעה" הם קראו לזה, "מקרה שקרה לך".

* * *

הייתי נער, ועליתי בעלייה המוליכה אל אותה נקודה בראש הגבעה, לפתע קלטה זווית עיני תנועה בשמיים, עצם שחור צלל במהירות אל האדמה עד שפגע בה. הלכתי לראות מה הדבר. מצאתי אותו בגינת מוזיאון השואה, ראשו ומקורו מעוכים כנגד האדמה, עורב מת.

עמדתי באלם. משהו בי ידע שזהו הדבר החשוב ביותר שקרה לי בחיים, ושדבר לא יהיה עוד אותו הדבר, ידעתי שהעורב הרשה לי לראות אותו במותו, ושזה לא מובן מאליו בכלל. ואולי אפילו שבחר במותו בכדי לומר לי משהו, אך עוד לא ידעתי מה.

מאז אותו יום החלו עורבים ללוות אותי, וקשר נרקם ביני לבין העורבים. עורב היה מחכה לי כל בוקר מחוץ לחדרי, או על המכונית שלקחתי ממגרש החניה. הייתי שומע אותם קוראים, כמתייחסים למחשבותיי, אפילו יכולתי לקרוא להם בתוכי והם היו באים פיזית, או עונים ממרחק. הם היו משמיעים את קריאתם כשהייתי מגיע מתחת עץ שהיה אהוב עלי... ראיתי אותם מלמדים את גוזליהם לעוף.

לילה אחד חלמתי שאני שוכב ממש במיטה בה ישנתי בעודי חולם, ועל ראשי עומד עורב ומביט עלי הפוך. זה היה מאוד אמיתי, קמתי בחלום לישיבה והעורב התעופף בחדר, פתחתי לו את הדלת כדי שיוכל לצאת. והוא עף החוצה. בבוקר כשקמתי היה לי ברור שאני אראה את מה שראיתי כשפתחתי את הדלת עורב היה במרפסת החדר שלי וכשפתחתי את הדלת הוא עף משם כהמשך ישיר של החלום.

10 שנים נמשך הליווי הזה של העורבים.

מת לי חבר. בתאונת דרכים

אני יודע את האמת - הוא רצה למות, הוא בחר בכך, זו לא היתה תאונה כמו שכולם רצו להגיד, כמו שהפציעה שלי ביד לא היתה תאונה. הלוויה שלו יצאה בשעה שבה תמיד יוצאות הלוויות מאותה נקודה במרכז הקיבוץ.

שכבתי בלילה במיטה, עדיין מלא מאירועי הימים האחרונים, המוות שלו, הלוויה... ובסביבות חצות קרא עורב מבחוץ, ואז שמעתי פעם ראשונה מה קוראים אלי העורבים - "חיים ! " "תחייה ! "

תראה את המוות שיש כאן. ותבחר בחיים, אל תיתן לאותה נקודה במרכז הקיבוץ לשאוב אותך... זה מה שהראה לי העורב המת במותו.

בחרתי בחיים.

תודה שיכולתי להקשיב

תודה לעורבים שקוראים.