כותרות TheMarker >
    ';

    ועידת הותיקן השניה והמהפך התיאולוגי ביחס ליהודים

    4 תגובות   יום שלישי, 28/4/09, 13:36

    לרגל יום השואה  ויום העצמאות, ולקראת ביקורו הקרוב  של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בארץ הקדש,  אני מעלה כאן עבודה שכתבתי פעם במסגרת אקדמית, שעוסקת בשינוי  הדרמטי ביחס הכנסיה הקתולית כלפי היהודים לאחר השואה, ובדיון  התיאולוגי שעמד מאחורי הקלעים של אותה החלטה דרמטית, שבין היתר טיהרה את היהודים מאשמת  רצח ישו.

    במסגרת המפגשים הנוכחיים  שלנו, לא הועמדה במרכז הדיון שאלת המפגש היהודי-נוצרי. המפגשים התמקדו בהיכרות עם העדות הנוצריות השונות עצמן, עם הרקע ההיסטורי המיוחד שלהן, עם דפוסי הפולחן הייחודיים להן ועם ההבדלים התיאולוגיים רבי המשמעות מבחינה הסטורית שבין עדה לעדה.ואולם, שאלה זו הדהדה ברקע ללא הרף, ועלתה בין השיטין בכל מפגש ובכל דיון: אב דומיניקני, שהמוטיב החוזר בדבריו הוא הדמיון בין היהדות והנצרות בכתבי הקדש, בפולחן, בליטורגיה ובסימבוליקה הדתית; קבוצת צליינים קתולית אמריקאית, שבדרכה העממית והספונטאנית הביעה את האהבה ואת הקירבה שהם חשים ליהדות וליהודים; האירוח החם וגילוי הלב שבו התקבלנו אצל העדות הנוצריות השונות, ללא יוצא מן הכלל.  כל אלה מעידים כי נפל דבר, וכי יחסי הדתות-האחיות אינן עוד כה טעונות תחרות ושנאה, כפי שידענו בשנות ההסטוריה הארוכות והעקובות מדם של עמנו.האם השינוי הוא קוסמטי בלבד? האם הוא נובע  ממניעים  פוליטיים ומדיניים גרידא, בלא שיתלווה אליו מהפך תיאולוגי אמיתי? האין זה אלא ביטוי ליחסה של אוכלוסית מיעוט נוצרית החיה בתוככי מדינה יהודית ריבונית, ואין בו כדי להעיד על הקורה מחוץ לגבולות מדינת ישראל?  וכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם הדוגמה הקדומה אודות היהודים שהנחתה את הכנסיה לאורך מאות בשנים?


    במסגרת מצומצמת זו אין בכוונתי לעסוק ביחסיה הסבוכים של הכנסיה הקתולית עם התנועה הציונית ועם מדינת ישראל (1) .בדברים הבאים ברצוני להראות כי החלטותיה של ועידת הותיקן השניה יצרו מהפך תיאולוגי של ממש, והוא שאיפשר את השינוי הגדול ביחסה של הנצרות הקתולית ליהדות.

    התיאולוגיה הנוצרית והאנטישמיות

    כדי להבין את גודל השינוי בקביעותיה של ועידת הותיקן השניה ביחס ליהודים, ואת עומק הקושי התיאולוגי שניצב לפניה, עלינו לסקור, ולו בקיצור נמרץ, את הדוגמה הרשמית בנושא היהודים, כפי שעוצבה עוד בתקופת השליחים  ואבות הכנסיה (2).  לגיבושם הממצה זכו הדברים בכתביו של גדול אבות הכנסיה, אוגוסטינוס, ובניסוח זה שרדו,  לאורך כל ימי הביניים, ועד לניסוחם המחודש בועידת הותיקן השניה.

    תחילתה של הבעיה  כבר בשלביה הראשונים של הנצרות ההולכת ומתגבשת, משעה שהעדה הנוצרית הצעירה נתבדלה מתוך היהודים וראתה את עצמה ככת נפרדת. אמונתם של הנוצרים  בברית הישנה ובראייתה את היהודים כעם הנבחר, חייבה אותם להתמודד עם הבעיה, ולהסביר את הלגיטימיות שלהם כממשיכיו של העם היהודי. כבר פאולוס, באגרת אל הרומיים (פר' יא-יג) ובמקומות נוספים, נדרש לבעיה, ובלשונו הפלפלנית והמעורפלת התווה את דרכי הטיפול בבעיה בדורות הבאים. בשורתו של ישו, טוען פאולוס, ביטלה את הצורך בקיום מצוות התורה (מעשים), וההיוושעות היא ע"י האמונה בשליחותו של ישו. לא ישראל בבשר הם הממשיכים האמיתים של העם הנבחר, אלא ישראל שברוח, המאמינים בבשורה, בלא הבדל בין יהודי ללא יהודי.

    לניסוח חריף יותר זכו הדברים בכתביו של אוגוסטינוס ושל אבות הכנסיה האחרים, ויש בכך כדי לשקף את המעבר שעשתה הנצרות מכת יהודית המפיצה את בשורתה גם בין הנוכרים לדת עצמאית ונפרדת העויינת את דת מוצאה. אוגוסטינוס טוען כי היהודים בעוורונם ובעקשות ליבם דחו את ישו וגרמו למותו על הצלב. כעונש על כך הם נדחו ע"י האל ומעמדם כעם נבחר עבר אל "ישראל האמיתי" (VERUS ISRAEL) - הנוצרים. כראיה היסטורית לכך משמשים חורבן בית המקדש ופיזורם של היהודים בעולם תחת שלטון הנוצרים.

    עם נצחון הנצרות במאה הרביעית והפיכתה לדת שלטת באימפריה הרומית, קיבלה השאלה, שבמאות הראשונות היתה תיאורטית ואמוציונאלית בלבד, גוון מעשי. הרדיפה ללא היסוס של הדתות הפגניות נתחלפה כאן בהיסוס וביחס אמביוולנטי. כיצד יש לנהוג בדת זו שיש בה כה הרבה מן המשותף עם הנצרות, אך עיניה טחו מראות את ה"אמת" הנוצרית? ללבטים אלו לא נמצא מענה בכתבי השליחים ואבות הכנסיה מן התקופה הקודמת, ונדרש היה אדם בעל סמכות ושאר-רוח שיזקק לשאלה. אוגוסטינוס שטיפל בשאלה בהרחבה ובהעמקה, סיפק את הבסיס התיאולוגי להצדקת המשך הקיום היהודי בחברה הנוצרית, אך גם חיזק את אחיזתה של האנטישמיות כלפי היהודים כיסוד מוסד של התיאולוגיה הנוצרית. אוגוסטינוס קבע כי לקיומם של היהודים יש תפקיד בחברה הנוצרית, משום שבמצבם השפל הם מהווים עדות חיה למוצאה של הנצרות ולצדקתה. כמו כן, באחרית הימים יגאלו גם היהודים,  לכן יש לשמור על חייהם, אך לדאוג להשפלתם ולכפיפותם לכנסיה. בטעם כפול זה מצויה כל תמציתה של האמביוולטיות הנוצרית כלפי היהדות.


    חמורות עוד יותר היו ההשלכות של ההאשמה הקולקטיבית של היהודים ברצח האל, בעיקר עקב ההשפעה האמוציונלית שהיתה לכך על ההמון הנוצרי. דברי ההסתה הפרועים ביותר מצאו כאן כר נרחב לפעולה, והיהודים תוארו כמקוללים, כבעלי אות קין על מצחם, וכבני השטן. אשמה קולקטיבית זו מהדהדת בעוצמה רבה כבר בברית החדשה עצמה, בקריאת העם התובע את צליבתו של ישו: "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי כ"ז,25). ומאלפת בהקשר זה הכרזתו של אב הכנסיה יוחנן כריסוסטומוס: "על מעשה זה של רצח האל של היהודים אין סליחה, אין מחילה ואין כפרה...הנקמה היא לאין סוף" (3).לסיכום הדברים, הבאנו כאן שלוש נקודות עיקריות, בסדר עולה של חשיבות, בהן תרמה התיאולוגיה הנוצרית לטיפוח האנטישמיות כלפי היהודים:

    א. שלילת הלגטימיות של הדת היהודית והעמדת הנצרות כיורשתה החוקית.

    ב. קיומו של היהודי מתוך השפלה כעדות לצדקת הנצרות.

    ג. דמוניזציה של היהדות והאשמתה הקולקטיבית ברצח האל.


     

    על כל אלה תצטרך לתת את הדעת ועידת הותיקן השניה, בבואה להתמודד עם הבעיה הכאובה של יחסי הנצרות והיהדות לאחר שואת יהודי אירופה.


    הרקע לועידת הותיקן השניה

    ועידת הותיקן השניה (1962-5) כונסה ביוזמתו של האפיפיור יוחנן ה23-, שייחס את יוזמתו להשראה של רוח הקדש. מטרתה של הועידה היתה חידוש חיי הדת של הכנסיה והתאמתה לצרכים המשתנים של העולם המודרני (aggiornamento). יוזמה זו לא עברה ללא התנגדות. עצם כינוסה של ועידה כזו נראה לרבים כגרנדיוזי מדי ובלתי נחוץ (יש לזכור שבארבע מאות השנים שחלפו מאז ועידת טרנט כונסה רק פעם אחת ועידה כללית של הכנסיה - ועידת הותיקן הראשונה בשנת 1869), ואילו הנושא שעמד על הפרק גרם אי נוחות רבה בחוגים השמרניים, אבל יוחנן ה23- הבין שחומרת הבעיות העומדות לדיון ועומק השינוי המתבקש איננו יכול להתבצע בהחלטת יחיד של האפיפיור.כדי להכין את הועידה נקבעו ועדות ומזכירויות שונות, ובהן "המזכירות לקידום האיחוד הנוצרי" בראשותו של החשמן אוגוסטין ביאה (Bea). נושאי הטיפול העיקריים של ועדה זו היו חופש הדת, שיתוף פעולה בין-נוצרי והיהודים. מזכירות זו ליוותה את דיוני הועידה בנושא היהודים עד לאישורה הסופי של ההכרזה "על יחסה של הכנסיה לדתות לא-נוצריות", הידועה בכינויה "נוסטרה אייטאטה" (NOSTRA AETATE) על שם המלים הפותחות אותה.


     

    יוחנן ה23- מת לאחר הישיבה הראשונה של הועידה, ושלושת הישיבות האחרונות התקיימו תחת נשיאותו של ממשיכו פאולוס ה6-. ב28- באוקטובר, 1965 התקיימה ההצבעה הסופית על ה"נוסטרה אייטאטה", שאושרה ברוב גדול של 2221 תומכים, לעומת 88 מתנגדים ו3- נמנעים (4) . בדיון הנוכחי נתייחס לנוסחה הסופי של ההכרזה בלבד, ולא נעסוק בנפתוליה הפוליטיים  ובסבך הגירסאות שידעה במשך קיום הועידה (5).

    ה"נוסטרה אייטאטה" והשינוי התיאולוגי ביחס ליהודים

    ההכרזה "על יחסה של הכנסיה לדתות הלא נוצריות" כתובה ברוח של פיוס, רצון הדברות ונסיון להבליט את המשותף למין האנושי ומציינת את הרוח החדשה שנשבה בותיקן. ההכרזה פותחת בהצהרת אהבה חגיגית המופנית אל העמים והדתות השונות ואל כל יחיד ויחיד, ומסיימת בגינוי כל אפליה על רקע גזע, צבע עור, מעמד ודת. היא עומדת אמנם על דעתה שרק בנצרות מתגלים חיי הדת במלאותם, אבל מגלה הערכה לתורות, למעשים הטובים ולערכים הרוחניים והמוסריים והחברתיים של דתות אחרות, המהוות אף הן ביטוי לאמת רוחנית.הכרזות כלליות מסוג זה לא היה בהן די בהגיע הדיון לסעיף העוסק ביהדות.  מרכזיותה של היהדות בהגדרתה העצמית של הנצרות, ההיסטוריה העקובה מדם, והתחושה ההולכת וגוברת בחוגים כנסייתיים מסויימים בדבר אחריותה של הכנסיה לאנטישמיות בכלל ולשואת יהודי אירופה בפרט, חייבה התייחסות של ממש וליבון מעמיק של הבעיה. דומה, שאין מי שהיטיב לתאר את עוצם ההרגשה הזו כיוחנן  ה23- עצמו, בדברי התפילה הכנים והיוצאים מן הלב שנשא אודות היהודים:

    "אנו מודעים היום לכך שדורות, דורות רבים של עיוורון הצעיפו את עינינו, כך שאיננו יכולים עוד לראות את יופיו של עמך הנבחר, ולא להכיר בפניהם את תוי פניהם של אחינו המועדפים.נוכחנו לדעת שאות קין טבוע במצחינו.  במשך הדורות אחינו הבל שכב בדם שאנו הקזנו, או הזיל דמעה שאנו גרמנו בשכחנו את אהבתך.סלח לנו על הקללה שבאופן מוטעה קישרנו לשמם כיהודים. סלח לנו על צליבתנו אותך שנית בבשרם. כי לא ידענו מה שעשינו...".


    הכרזת ה"נוסטרה אייטאטה" מדגישה את זיקתה של הנצרות ליהדות, קוראת לטיפוח הבנה והערכה הדדית בין שתי הדתות ומביעה את צערה על גילויי השנאה והאנטישמיות כנגד היהודים "בכל זמן ובכל מקום", אמירה אלגנטית שיש בה משום הכאה על חטא והכרה  מרומזת באשמתה של הכנסיה בתקופותיה האפלות בטיפוח האנטישמיות וברדיפת היהודים. אבל גם בכך לא היה די. שומה היה על התיאולוגים המוסמכים להסביר מדוע האנטישמיות אינה אינהרנטית לנצרות, וכיצד ניתן להבין את כתבי הקדש באופן העולה בקנה אחד עם התפישה החדשה.

    ה"נוסטרה אייטאטה" איננו חיבור תיאולוגי, ואין למצוא בו  דיון תיאולוגי ממצה. ואולם, על אף ניסוחו הקצר והתמציתי, יש בו הערות ורמזים חשובים שיש בהם כדי להעיד על המאמץ  הרב שנעשה כדי לעגן את קביעות ההכרזה בהנמקות תיאולוגיות. להשלמת הדברים נעזר בספרו של הקרדינל ביאה המוקדש  למסמך הנ"ל, ונועד למטרה זו עצמה - להשלים ולהרחיב את הדיון בדברים שבאו במסמך ה"נוסטרה אייטאטה" בקצרה, ומשום כך עלולים להיראות לא בהירים או לא מבוססים כל צרכם.מפתיעה בפשטותה הקביעה הפוטרת את היהודים מן האשמה הקולקטיבית של רצח האל:

    "אכן, המנהיגות היהודית ואלה שהלכו בעקבותיהם דרשו את מותו של ישו; ואולם, האשמה על מה שארע בפסיון אינה יכולה להיות מוטלת ללא אבחנה על כל היהודים שחיו אז, ולא על היהודים של ימינו".

    קביעה זו מחזירה למעשה הצליבה את הפרופורציות ההיסטוריות שלו, ופורקת אותו מן המטען המיתי שיוחס לו במרוצת הדורות. רק אלה מתושבי ירושלים שהשתתפו בפועל במעשה, כפי שהוא מתואר בבברית החדשה, אחראיים למותו ולא העם היהודי ככלל. אכן, נשמעו ביקורות, בעיקר בחוגים יהודיים, על כך שאין כאן זיכוי מוחלט של כל היהודים מרצח האל (7), אבל יש לזכור שכוחו של המסמך דווקא בשל סמכותו  התיאולוגית, וככזה אין הוא יכול להתעלם מן האמור בכתבים המקודשים של דתו, בלא שיאבד את עצמו לדעת (8). ואכן, הרטוריקה של המסמך מודעת היטב למקור סמכותה, כשהיא קוראת, בעקבות קביעותיה ביחס ליהודים, שלא להורות בהטפה ובקתכיזם הנוצרי "דבר שאינו תואם את האמת של הבשורה ושל רוח המשיח".יתרה מזו, הסעיף העוסק ביהודים מסתיים בקביעה, שאף שאין בה כל חידוש תיאולוגי כשלעצמה, יש בה כדי להקהות את האשמה הרובצת אף על אותם יהודים שעל פי המסורת הנוצרית תבעו את מותו של ישו:


     

    "מעבר לכך, ישו, מאהבתו האין סופית עבר מרצונו החופשי את יסוריו ומותו בעבור חטאי כל האדם, וכדי שהאנושות כולה תזכה לגאולה. זה מה שהכנסיה הורתה תמיד ועדיין מורה".


    תיאור זה של ה"נוסטרה אייטאטה" אולי איננו בדיוק חוויתו של הנוצרי, הבא במגע עם מהלכם החיצוני של המאורעות, כפי שהם עולים מתיאורי הצליבה של האוונגליונים ובמחזות הפסיון, אבל הוא עולה בקנה אחד עם התיאולוגיה הפאולינית. השפלתו וצליבתו של ישו נתפשת לא כמאורע טראגי ובלתי צפוי, וכעליבות בלתי נתפשת שאין לה מחילה, אלא כחלק מן התוכנית האלוהית הכוללת, וכמטרתה העליונה של התגשמותו של האל בבשר והופעתו בקרב בני האדם. רצון הנקמה של נוצרים מסויימים והצורך שלהם למצוא את האשמים במעשה, אינה אלא הסתכלות ארצית, וחוסר הבנה של המיסתורין של הצליבה (9).


    על דברים אלה מוסיף הקרדינל ביאה, שאף מנקודת מבט ארצית, לא נתפש חטאם של ראשי העם כמעשה זדון, אלא כחוסר הבנה הראוי לסליחה. אלו, למשל, דברי השליח פטרוס בפני היהודים בבית המקדש: "ואת שר החיים הרגתם...ועתה אחי, אני יודע שבבלי דעת פעלתם, כשם שגם מנהיגיכם. אך אלוהים קיים בדרך זאת את אשר הודיע מקדם בפי כל הנביאים - שמשיחו יסבול" (10).  דברים דומים אומר פאולוס בבית הכנסת באנטיוכיה: "כי יושבי ירושלים וראשיהם לא הכירוהו ובשפטם אותו מלאו את דברי הנביאים הנקראים בכל שבת (11). זוהי גם גישתו של ישו עצמו הפונה בעת הצליבה אל האב בבקשו: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים" (12).


    בהמשך לטיהור היהודים מרצח האל, הועידה דוחה במלים מפורשות את הטענה שעם ישראל נדחה וקולל ע"י האל:

    "אף שהכנסיה היא עמו החדש של האל, אין להציג את היהודים כדחויים ע"י האל או כמקוללים, כפי שעולה מכתבי הקדש". מהי משמעותה של אי דחייתם, ניתן להסיק מן הקטע הבא:"כפי שמעידים כתבי הקדש, ירושלים לא הכירה את עת פקודתה, והיהודים לא קיבלו בהמוניהם את הבשורה; למעשה לא מעטים מהם התנגדו להפצתה.  ואף על פי כן, היהודים יקרים ביותר לאל בזכות אבותיהם; הוא אינו מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו - כך היא עדותו של השליח". 

    כפי שניתן ללמוד מציוני המקורות של ההכרזה,  העדות הנזכרת כאן מכוונת לדבריו של פאולוס על היהודים, באגרתו המפורסמת אל הרומיים: "אמנם במה שנוגע לבשורה הם אויבים בגללכם, אבל במה שנוגע לבחירה אהובים הם בגלל האבות. שהרי אין האלהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו. וכשם שאתם בעבר לא צייתם לאלהים אך כעת רוחמתם אגב אי ציותם, כן גם אלה לא צייתו כעת, וכך ברחמים אשר הושפעו עליכם ירוחמו גם הם כעת" (13). בפסוקים אלה ואחרים פאולוס מדגיש את זכות הבכורה של היהודים על פני הגויים ואת חשיבות הבחירה שאינה ברת-ביטול. אך כיצד מתיישבים דברים אלו עם התורה הפאולינית של ישראל שברוח המחליף את ישראל בבשר?


     

    הסברו של הקרדינל ביאה הוא כדלקמן: ישראל אינו משמש עוד כמכשיר לגאולת האנושות לא מפני שנדחה ע"י האל בגלל הצליבה, אלא פשוט משום שעם הופעתו של ישו והקמת הכנסיה נסתיים תפקידו כמכין את מלכות האל. מעתה ואילך ההשתייכות ל"עמו של האל" נקבעת ע"י האמונה ולא ע"י הבשר. יחד עם זה, אף שאין לו תפקיד ממשי בגאולה, נשאר ישראל יקר ביותר לאל (14).


    הקרדינל ביאה גם מוסיף נימוק מעניין השולל את הטענה שעם ישראל קולל או נדחה ע"י האל. זמן רב לאחר הצליבה,  טוען הקרדינל, מוסיפים השליחים להפיץ את הבשורה בין היהודים. גם פאולוס, השליח לגויים פונה בראש ובראשונה אל יהודי הגולה, ומדגיש את הקדימות שלהם על פני הגויים לעניין הבשורה (15).


    דומה שבדברים אלו ניתנה תשובה מניחה את הדעת לבעיות התיאולוגיות העיקריות ביחסי הנצרות ליהדות. לראשונה, הסמכות העליונה של הנוצרים הקתוליים מטהרת את היהודים מן האשמה הקולקטיבית של רצח האל, מתנערת מן הדוגמה האוגוסטינית של היהודים כעם דחוי המקולל המעיד בקיומו השפל על האמת הנוצרית, ומדגישה את הזיקה והקירבה שבין הדתות, אף אם אין היא מוותרת על זכות הבכורה שלה כ"עם ישראל החדש". הצבענו על המאמץ התיאולוגי הרב שנעשה כדי ליישב את שינוי היחס ליהודים עם כתבי הקדש, ואילו ההתעלמות הגמורה מדבריהם של אבות הכנסיה וממשיכיהם בעניין זה רק מחזקת את תחושת הרדיקליות של שינוי זה.הקרדינל ביאה בדברי ההקדמה לספרו, עומד על בעיה זו:

    "כל אדם שיש לו ידע מסויים על ההסטוריה של הכנסיה ובמיוחד על המחברים הנוצרים הקדומים ואבות הכנסיה, ישאל איך ניתן להסביר את העמדות שאומצו ע"י חלק מן האבות בבעיה הנוכחית" (16)?


     

     בדברי תשובתו  מציע הקרדינל לראות את דבריהם של אבות הכנסיה בקונטקס ההסטורי שלהם, אך גם טוען שאין לכנסיה קושי להודות שבמקרים מסויימים מישהו מחבריה טעה. חשובים במיוחד דבריו הבאים, שיש בהם כדי לבטא את רצון ההתחדשות והמודרניזציה של הועידה, ושדומה שללא תורת התפתחות הדוקטרינות של ניומן (17)  לא היו אפשריים:

    "...עלינו להמנע מלשפוט הצהרות שנאמרו בתקופות מוקדמות יותר ע"י סטנדרטים שהכנסיה השיגה רק לאור הגידול המתמשך בהבנתנו את הדוקטרינות, שנתמשך על פני מאות בשנים" (18).





    הערות

    1.      בנושא זה ראה את מאמריו של יצחק מינרבי המובאים ברשימה הביבליוגרפית.

    2.      בכתיבתו של פרק זה הסתמכתי על סימונסון, עמ' 11-38; בן ששון, עמ' 29-34; וגילברט, עמ' 3-24.

    3.      מובא אצל גילברט עמ' 14. התרגום מאנגלית הוא שלי, וכך גם במובאות הבאות, אלא אם כן צויין אחרת.

    4.      עיקרי הדברים בפרק זה הם על פי: גילברט, עמ' 41-47; קרדינל ביאה, עמ' 22-27; והערכים האנציקלופדיים על ועידת הותיקן שצויינו ברשימה הביבליוגרפית.

    5.      צרפתי לעבודה תרגום אנגלי של ההכרזה הלקוח מתוך ספרו של הקרדינל ביאה (נספח 1). תרגום אנגלי נוסף (בשינויים קלים בלבד) מצוי בספרו של גילברט   (נספח D).

    6.      לפיד, עמ' 318. על אישיותו המיוחדת של יוחנן ה23- ויחסו ליהודים ראה שם פרק ששי.

    7.      ראה, למשל, לפיד עמ' 345-349.

    8.      ראה בהקשר זה דברי הקרדינל ביאה, עמ' 86, הערה 1, הטוען שטשטוש העובדות ההיסטוריות יהיה לא אפקטיבי עבור הנוצרים, ולכן גם לא ישרת את האינטרסים היהודיים.

    9.      ברוח זו מפרש את הדברים הקרדינל ביאה, בפרק השביעי של ספרו.

    10.  מעשי השליחים ג',15-18. כל המובאות מן הברית החדשה בעבודה זו הם על פי תרגום חדש של החברות המאוחדות לכתבי הקדש.

    11.  מעשי השליחים י"ג,27.

    12.  לוקס כ"ג,34.

    13.  אל הרומיים י"א,28-31.

    14.  הקרדינל ביאה, עמ' 95-96.

    15.  שם, עמ' 91.

    16.  שם, עמ' 13.

    17.  ראה מאמרו של קרוס על ניומן.

    18.  הקרדינל ביאה, עמ' 16.  

     

    ביבליוגרפיה

    1. בן ששון, ח.ה., פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1962.

    2. ברית חדשה, תרגום חדש, החברות המאוחדות לכתבי הקדש, 1976.

    3. מינרבי, י., יהודים וקתולים: דו-שיח ללא סימטריה, גשר, 37, מס' 124, חורף תשנ"ב.

          -      הותיקן והציונות: העמדה כלפי הציונות עד סוף מלחמת העולם הראשונה,מולד, מאי-יוני 1971, כרך ד' (כ"ז), חוברת 19-20.

          -      הותיקן והציונות מהרצל ועד ימינו, דברי הקונגרס העולמי השמיני למדעי היהדות,   חטיבה ב', האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים. תשמ"ב.

    4. סימונסון, שלמה, הכס הקדוש והיהודים, הוצאת דביר, ישראל, תשנ"ד.

     5. Bea, Augustin Cardinal, S.J., The Church and The Jewish People, Harper & Roe, Publishers, New York, 1966.

    6. Cross, F.L., "Newman and the Doctrine of Development", Church Quarterly Review, 1933,  pp. 245-257.

    7. Gilbert, Arthur, The Vatican Council and The Jews, The World Publishing Company, Cleveland and New York, 1968.

    8. Lapide, P.E., The Last Three Popes and The Jews, Souvenir Press, London, 1967.

    9. McGrath, Alister E., Edt., The Blackwell Encyclopedia of Modern Christian  Thought, Blackwell Publishers Inc., USA, pp. 566-568  

    10. Oxford Dictionary of The Christian Church, Entry: Vatican Council, The Second, pp. 1428-1429.


     


      


     

     


     


     


     



     


     



     

     


     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/5/09 13:06:

      מדהים. תודה.

      יש איזו סגירת מעגל היסטורית בזה שהותיקן, לב הנצרות האורטודוכסית, יושב דווקא ברומא,

      ממנה נשלח מי שהרג את מחולל הנצרות.

        6/5/09 23:18:

      אני רק כיכבתי..

      לי זה היה ארוך מידי..

      (חוסר קשב וריכוז.. אתה יודע?!)

      אבל אני בעד מה שאמרה חברתך מלמעלה


      תודה מלאכית

      היכול להיות??...

      שעם אשר מסיר הגאווה מליבו..?

      אוייביו נעשים אוהבים לו בילבבם????

      ועוד אשוב עם הכוכב המנצנץ

      כי מה שמגיע אומרים אצלנו פה המרלינים... מגיע!!

      פרופיל