מישהי כתבה טוקבק באתר nrg, בתגובה לערב יום הזיכרון האלטרנטיבי שערכתי אמש בצוותא.

המשפט הזה, עוד קלישאה חבוטה, הצית אותי.

אז כתבתי לה ולכל אלה שמציפים את האינטרנט ביום הזיכרון בפוסטים לאומניים ובטוקבקים חלולים את זה:

למה את מתכוונת?
אם הם לא היו מתים, לא היינו חיים?

אז למה לשלוח אותם להילחם? זה נורא מסובך ועולה המון כסף.
אפשר פשוט להחליט מדי שנה על כמות מסויימת של חיילים - נניח ח"י חיילים - שיוצאו להורג. ואז כולנו נוכל להמשיך לחיות.
חוץ מזה שיהיו לנו עוד ח"י אלמנות וח"י יתומים וח"י אחים וח"י אחיות וח"י אבות גמורים נפשית - קצת הרוסים, קצת עצובים, והחברים מבית הספר, מהתנועה, מהעבודה, גם.

חוץ מזה, מרקיז, הכל יהיה בסדר.

אה, זה כבר קרה לנו.

במלחמת לבנון.

18 שנה הקרבנו חיילים בצורה עיוורת ומטומטמת, כדי ש"אנחנו נוכל לחיות". אחר כך התברר שאפשר לחיות טוב גם בלי 25 מתים בשנה.

אז מצאנו פתרון מופלא: פצחנו במלחמת לבנון השנייה.

הרגנו 165 אזרחים וחיילים. והרגשנו ממש נהדר ומזוכך.

עכשיו יש לנו עוד 165 אזרחים וחיילים שאפשר לכתוב עליהם שירים, לעשות עליהם סרטים ולהדליק בשמם משואות.

אולי גם שיר שאחד מהם כתב ייכנס לפלייליסט בגל"צ וקרן פלס תעשה לו קאבר ביום הזיכרון הבא.

אל אל ישראל!