אבא של עמוס קינן היה עוד אחד מאלה שסברו שהמילה "מהפכה" גדולה מדי על המפעל-הציוני. החברים שלו באירופה היו מהפכנים והוא בכלל היה צריך להישאר איתם. בלילות הוא היה מתעורר ומפחד שבן-גוריון התקין לו האזנות בבית. בשלב מסויים, נפצע בסוג של תאונת-עבודה. יהודי כושל שהוא. מאוחר יותר הוא אושפז בבית-חולים לחולי-נפש. געגועיו ורגשות-החרטה שלו, לא עמדו לו.

יש לי אמפתיה גדולה לאנשים שהציונות לא עשתה עליהם רושם גדול. סבא שלי המנוח היה אחד כזה. גם הוא רצה לחזור למאיפה שבא. לא היה לו שם שום דבר לספר עליו לחבר'ה. המשפחה שלו או שהלכה במלחמה או שהתפזרה על-פני הגלובוס. הוא בכל זאת אמר לסבתא שלי, הציונית והפרקטית, את האמירה שהיא לא שוכחת לו, חרף העובדה שהוא כבר למעלה מעשור קבור. אילולא היו מעורבים ילדים בטרגדיה הציונית שהמיטה עליו, הוא היה חוזר לפולניה כלעומת שבא. הדגל האדום הרשים אותו יותר מדגל כחול-לבן. השפה נראתה לו ארכאית ולא-תרבותית. לטורקיה הוא לא רצה לסוע, כי מדינת ישראל הייתה בשבילו טורקיה במובן הרע שלה. למה הוא הצביע מעולם לא ידעת. על איזה עיתון היה חתום גם השכנים ידעו. שני הדורות שבאו אחרי זה, יש לי הרגשה שגם אלו שיבואו אחריהם, קיבלו ממנו את המזוכיזם הפולני ואת דו-השיח הבלתי-פוסק עם החיים שמעבר לים. עם שינויים קלים. המהפכה הזו לא עשתה רושם גדול גם עליו.

לצורך העניין, אבא של עמוס קינן לא היה צריך להתרשם מהמפעל-הציוני כדי לתרום לו את תרומתו הצנועה והייחודית. עמוס הוא תרומה לא בהכרח צנועה, אבל גם גדולי-שונאיו לא יגידו שהיא לא יחודית. האיש רב-הפנים והסתירות הזה, הצטרף לשומר-הצעיר מתוך אמונה יוקדת בסוציאליזם. משה שמיר, שהיה מראשוני הנוטשים-הציונים של הדוקטרינה הזו, היה המדריך הנערץ שלו. מאוחר יותר, הוא הצטרף ללח"י. לדיר-יאסין הוא הגיע עם הרבה רצון טוב, אבל נפצע בדרך. בשנותיה הראשונות של המדינה נחשד שמו למטען שהונח בכניסה לביתו של השר פנקס שדיבר על יום השבת בצורה שעמוס, חבר "וועד הנוער העברי", לא אהב. הסלידה מהדת, האהבה הבלתי-אמצעית לארץ ולשפה העברית הייתה החותמת שהכניסה אותו לוועד הכנעני הזה שעל שורותיו היו כמה מטובי אנשינו. מיונתן רטוש ועד אהרון אמיר. מאוחר יותר כתבה כריסטיאן רושפור, בהשראתו, את "מנוחת הלוחם". זה שהוא מעולם לא מצא מנוחה, מעולם לא עברו לידו, מעטים המקומות שמהם לא סילקו אותו, כולל כריסטיאן עצמה, זה ניחא. לוחם הוא בהחלט היה. עדיין.

ב-"אל ארצך, אל מולדתך", מספר עמוס איך הוא אסף יום אחד טרמפיסטית אלמונית שאמרה לו שהיא מכירה אותו מאיזשהו מקום. היא לא ידעה מאיפה. היא רק ידעה שהוא "נגד משהו". כמה שהוא היה נגד. הוא היה נגד השטחים, נגד היהודים ונגד הערבים, נגד הדתיים ונגד החילוניים. אם הייתי אומר שגשום בחוץ, הוא היה אומר שאתה כנראה אידיוט מושלם, כי חמסין. רק לאלכוהול הוא מעולם לא התנגד.  אילו הייתי כותב מחדש את ההיסטוריה של הציונות, דבר שעשו כמה נשמות טובות הרבה לפניי, הייתי מנסה לראות איפה איבדנו את החספוס ונשארנו רק עם המיתוס שאנחנו כאלה. היום אנחנו רק דוחפים בתור בסופרמרקט. אנחנו כבר לא יוצאים נגד שום-דבר, לא אוהבים להגיד מילים קשות בשעות קשות, אלא להישאב לתוך קיטש לאומני,לאומי, נקשט את זה איך שנקשט. פיתחנו מן יכולת אמריקאית להתכנס בשעות קשות, מה שקראו פה פעם "צור ישראל", "ביטחון ישראל", "תורת ישראל" ו-"עם ישראל". פאתוס, חברים, פאתוס. הציונות לא המציאה את הפאתוס. היא הייתה אחרת. היא לא הייתה אמריקאית. היא הייתה ישירה וחדה. מדינת ישראל המציאה את זה. לשיטתי, יש מרחק רב בין הציונות לבין מה שדאגנו שיקרה כאן אחר-כך.

עמוס קינן הוא הסיפור הציוני היפה, כי הוא פרובוקטיבי. הוא מתריס. הוא נגד. הוא לא מקבל שום דבר כמובן מאליו והוא תמיד, אבל תמיד שואל שאלות. בהמנון הוא מפשפש בכיסיו לראות כמה שקלים הרימו לו. ציוני אמיתי. אפשר להפליג בביקורת על הדעות והקיצוניות, על העובדה שלא מעט חצה את הקו בין חספוס לגסות חסרת-גבולות, אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא שנא את המדינה הזו שנאה עזה, אבל גם אהב אותה. זה תמיד, הרי, בא ביחד. הציונים החדשים לא אוהבים באמת את המדינה הזו, גם אלו שמעידים על עצמם שלעולם לא ירדו ממנה, בעיקר כי הם מתיישרים לימין כשהיא יורדת מהפסים ולא מטיחים בפניה אמיתות, עובדות, שקשה לנו היום לשמוע אותן. העגלה המלאה של היהדות, כפרפרזה על החזון אי"ש, לימדה אותנו שחוסך שבטו שונא בנו. בשנים האחרונות חסכנו מעצמנו מלקות, שבט זה מונח רך, אנחנו לא באמת אוהבים, אנחנו סתם ליקטנו מאמריקה את כל הדברים הרעים והצבועים שלה. כולנו היינו בניה של המדינה הזו והיא לא חסכה מאיתנו שום שבט, צאת היום הזיכרון מעיד. הרחמים שלנו על עצמנו, על המדינה שהקימו לנו, עושים לנו ולה רע. בשביל זה לא צריך ימי זיכרון וטקסים, צריך לקרוא עיתון.

יש כאן לא מעט סיבות לחגוג. צריך להסתכל גם עליהן. נבנתה כאן חברה מודרנית, איכותית והיא עשתה זאת נגד כל הסיכויים שהאמיצים שבמהמרים נתנו לה אי פעם. התהליך הזה עדיין לא תם. מדינת ישראל לועגת לפוסט-ציונות אלא שהיא בעצמה, כולה כאחד, פוסט-ציונית. היא מאמינה שהנס הזה נגמר. הוא מדושן. הוא לא רעב יותר, הוא מתעצל, הוא לא שואל, הוא רק אוהב לענות. הוא עשה את שלו. עוד כמה שנים יבואו אנשים ויגידו שהוא גם יכול ללכת. אני כלל וכלל לא מדבר על הפחד הגלותי מאיומים מזרח-תיכוניים. הם לא מדירים שינה מעיניי. אני מדבר על חברה, צבא, כלכלה, חינוך, משפט ותרבות. יש במה להיות גאים, אבל אל לנו להיות גאים מדי. התרחש כאן נס. אני מסכים. מורי ורבי, ג'ורג' שטיינר אמר שזה נס עגום. אם נמנה את הישגינו לפרוטות נראה שהוא צודק. הנס הזה לא כולל את זה שאנשים מתים פה בגלל שאין להם תרופות. אם יש חובה אחת ביום העצמאות הזה היא לחזור לשורשים. בכל אחד מאיתנו מסתתר עמוס קינן קטן. אנחנו צריכים להגיד לעצמנו את האמת בפרצוף. אמת זה עניין עגום, אם נרצה אם לאו. הציונות, אם כן, צריכה לשוב ולבעוט. זה לא קשור לזה ששלומי שבת מחמם כרגע את הקול מתחת לבית שלי, זה קשור לזה שיש פה עוד עבודה רבה. הגיע הזמן שנחליט שאחרי שמפרקים את הבמות של "כיכר העירייה" כמאמר הגשש החיוור, צריך לחזור ולעשות אותה.