טיפול באומנות
פוסטים אחרונים
- לשחרר ילדה לצה"ל 11/1/10
- הבור האחרון שלנו. 18/12/09
- מה אנחנו באמת רוצים 13/7/09
- סיומות 20/6/09
- סיפוק אמיתי 20/5/09
- מערכת יחסים 15/5/09
ארכיון
הגיגים
| כל פעם שאני מתיישבת לכתוב אני תוהה מי האנשים שאני בוחרת לא בוחרת להיות שותפים לחיי או למחשבותי או הגיגיי וישר נוצר איזה מרחק מהדברים אותם הייתי כותבת ישר הצנזורה בראש מתחילה לעבוד. אני קוראת פה כתבים של אנשים ונפעמת אם לטוב ואם פחות על הפתיחות על היכולת שלהם להביא ולו חלק מחייהם הנה בידיעה שאין לנו שליטה עליהם לאחר מכן. אבל הינה אני בכל זאת מנסה. יום עצמאות שמח לכולם. |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לימור ותודה יקירתי דוידה על ההתייחסות.
חייבת להודות שגם אותי זה מטריד. כל מה שמופיע מתעד אותך, מתייג אותך, כמו שאמר מישהו בדיון אחר מה שנראה הוצג לשם כך. ולי אישית זה גורם מחסום גדול אפילו להתחיל לכתוב/ להגיב
כמו שאמתר limov אם הזמן אתה כנראה מוצא איזון. אנחנו ידידתי התרפיסטית עדין בגדר מתחילות של המתחילות. נשיקות דוידה
מה שקורה בדינמיקה של הרשתות החברתיות זה פער גדול בין אנונימיות לאינטימיות.
אפשר להגיד שמה שאנחנו, המשתתפים, עושים פה מתואר מצויין על ידי הביטלס שכנראה הקדימו את זמנם בכל המובנים:
"nothing you can see that isn't shown"
ובמובן הזה אנחנו אנונימיים כי אנחנו שולטים באופן מלא על מה שנחשף. ובדיוק מאותה סיבה קל לנו להגיע לאינטימיות מאוד גדולה, לחשוף דברים עמוקים, שאנחנו מוכנים לחשוף (לעומת המציאות שבה אנו נחשפים גם במקומות שזה לא מתאים לנו ולכן נשמרים יותר.
אני עברתי דרך ארוכה עד שמצאתי איזון חשיפה שנכון עבורי. בהצלחה!