13 תגובות   יום שלישי, 28/4/09, 20:48
אביגדור אריכאאור ועור

 בהגיעו לגבורות

 

 

 אביגדור אריכא – דיוקן עצמי 

 

 

ביום הולדתו השמונים, פרסמה ליסה פרץ ב"גלריה" של עיתון הארץ ראיון עם אביגדור אריכא

בדירתו הפריזאית. 

 

 

 אביגדור אריכא – הספה האדומה 

 

 

 יש כמה אמירות שם הראויות להיצטט ולהזכר.

אני מרשה לעצמי להביא דברים אחדים בשם אומרם.

 

 

 על האור  

 

 

על ציור של נוף שצייר במדבר יהודה: 

 

 

"זה היה בשעות אחר הצהריים. ציירתי אותו מהר, אולי בתוך 20 רגע, מכיון שהאור משתנה כל חצי שעה, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצייר בירושלים. עוצמת האור בה כפולה מזו בארצות השפלה, למשל. בגלל הקרינה דלת ההשתברות, האור נוטה להיות אדום. קרני האור צונחות כמעט ישירות ולא מאפשרות ראיית גונים מדוייקת, לפיכך אני מתרגם את מה שאני רואה על הפלטה. אני מצייר ותוך כדי מנסה לזכור מהו הגוון האמיתי שאני רואה מולי.

בישראל זו עבודה קשה, התגוששות מתמדת עם הטבע" 

 

 

לשאלה אם יש בו רצון לחזור לנוף הזה השיב: 

 

 

"לא מתגעגים אל משהו שלא רואים. אין דבר כזה.

 ראיה זה דבר מיידי. וגם אם הייתי רוצה, אני כבר לא מסוגל. זהו, זה הסוף". 

 על העור  

 

 

שאלה: היא [ קטרין דנב – פיציקאטו ] אהבה את הפורטרט שלה ? 

 

 

 "אינני זוכר זה היה לפני 19 שנה.

אני לא יכול לרשום כל אחד, חייבת להיות משיכה הדדית. מה מושך בדיוק ? אילו הייתי יודע, לא הייתי מצייר. זו הרגשה מבפנים, שאתה חייב לרשום את מי או מה שניצב מולך ויהי מה.  

עם גברת דנב לא היתה אינטימיות"

 

    

   רישום של קטרין דנב  

 

 

בשיחה עם מרדכי עומר לקטלוג לתערוכתו במוזיאון תל-אביב בשנת 1998: 

 

 

".... כשאני רואה אישה יפה, אני רוצה לרשום אותה. אז אני רושם.

 כיון שאיני יכול ללטף אותה,

אני מלטף אותה במכחול,

ואני בטוח שדירר חשב כך על הנשים שהוא צייר".  

 

 

 אביגדור אריכא - עירומה יושבת מול מראה 1985 

 

 

 


 פיציקאטו 

28.4.2009 

דרג את התוכן: