שוב אני מוצאת את עצמי במקום שלא הייתי אמורה להיות בו. בשנתיים האחרונות צפיתי בעצרת הממלכתית של יום הזיכרון בטלוויזיה, אבל אף פעם לא דמיינתי לעצמי שאהיה נוכחת בטקס מסוג זה. אתמול בחרתי מעצמי להיות נוכחת בעצרת של יום הזיכרון באוניברסיטת ת"א. בשעה שתים עשרה בדיוק רצתי לגן הזיכרון באוניברסיטה, וקולו של המרצה חותם שיעור במשפטים, מהדהד באוזניי, "חג עצמאות שמח".

לא, לא לטעות, לא באתי לטקס כדי לעמוד דקת דומיה, או לזכור את ההרוגים. באתי לסקר את האירוע במסגרת סדנת הרדיו שבה אני לומדת בימים אלה. את האמת, יכולתי לבחור כל אירוע אחר, לפי המלצת המרצה בסדנה, "את למשל", פנה אלי כאילו נזכר במשהו, "יכולה להביא ידיעה על איך במגזר הערבי מתייחסים ליום הזיכרון ולעצמאות", אמר בנימה מנחמת המרמזת לבעייתיות שבעניין. ואני כהרגלי בסיטואציות כאלה חייכתי חיוך צהוב ומהסס, והנהנתי כאילו אני מסכימה לדבריו. אך אני אגלה לכם משהו, מאז שהתחלתי ללמוד את מקצוע העיתונאות, אני מתעסקת רק בערבים, מצלמת ערבים, מדברת עם ערבים, ומקליטה ערבים. אבל אתמול החלטתי שנמאס לי מסיקור הערבים, נמאס לי מהאקסיומה הזו שערבי מסקר רק ערבי. זאת לפחות המסקנה שהגעתי אליה אחרי כמעט שנתיים של לימודים.

אני מבינה את הבעייתיות בזה שאני נמצאת בעצרת של יהודים, במיוחד ומדובר בערבייה מוצהרת. יכולתי להבין את המבטים שננעצו בי מכל עבר, ואני מודה שהרגשתי שהסטתי אולי את מבטיהם של רבבים מהטקס המרכזי. כך לפחות אני הרגשתי, ויכול להיות שזו הרגשה מוטעה, אך מכל מקום לא הייתה לי כוונת תחילה להתגרות באף אחד, ובכנות.

האירוע התחיל. אלפי סטודנטים מילאו את המדשאות, תחת השמש השורפת, חבושי קובעים, או מרכיבי משקפי שמש. מול הבמה ובשורה הראשונה מתחת לסוכה כחולה ישבו מכובדי האוניברסיטה, בנוסף לכמה מכובדים אחרים בניהם ח"כ איתן כבל. כולם היו שקטים, ובאמת נראו עצובים מאוד, בדיוק כמו בטלוויזיה.

סרקתי את המקום וחיפשתי לי מקום להתייצב בו. את הבמה הקיפו בחצי עיגול של חבלים עבים. החבלים הם הגבול. מכיוון שלא יכולתי להתקרב לבמה, עמדתי ליד הרמקולים שהוצבו בדיוק על קו הגבול וכיוונתי את המיקרופון שלי אליהם. זאת הפעם הראשונה שאני יוצאת לשטח עם מכשיר הקלטה של רדיו. ידעתי שיתעוררו חשדות לגביי, לכן בחרתי במזיד במכשיר ההקלטה הכי מיושן והכי גדול שיש, "אנשים יבינו שבאתי עם כוונות טובות", אמרתי בלבי בעת שלקחתי את המכשיר.

עברו שתי דקות מאז תחילת הטקס, ואני מתענגת בזה שהצלחתי לעמוד ממש קרוב ובלב הטקס, בלי שום בעיה. אך האופוריה הזו לא נמשכה זמן רב, "מי את?", התקרב אליי איש ביטחון שחום וגבוה, "אני סטודנטית פה", עניתי בביטחון רב, "יש לך תעודה, מה את לומדת?", אמר בקול מאיים, "כן", עניתי בעודני מוציאה את כרטיס הסטודנט שלי, "אני לומדת עיתונאות, אני מהרדיו של האוניברסיטה, שבבניין שרת", "אה את מהרדיו הזה... בסדר", התפרץ לשיחה מאבטח אחר, הנהן בראשו וסימן לי שזה בסדר. הרוחות נרגעו, כביכול. המשכתי להקליט אך בחשש, "ויזכור עם ישראל את בניו ובנותיו..", נאם הנואם. ניסיתי להיות מרוכזת בנואמים, אך לא יכולתי להתעלם משני המאבטחים שקלטתי אותם בזווית העין מסתכלים עלי ומתלחששים. המאבטח השחום כנראה, לא רצה להרפות ממני. הוא שוב פנה אלי: "את יכולה להתרחק מכאן בבקשה", "למה?, מה עשיתי?", תהיתי, "אני לא עושה כלום, אני רק מקליטה", הסברתי. "את רואה מישהו אחר עם מיקרופון שעומד כאן", וסימן בידו לעבר הרחבה, "תקשיבי, זה לא לעניין שאת עומדת כאן", פסק. לרגע, חשבתי לא להתרחק כי אני לא עושה טעות שאני עומדת שם, זאת העבודה שלי, ואני לא אוותר על זה, אך חזרתי בי, כי מה יגידו האנשים שיושבים שם מתחת לשמש, "גם ביום הזיכרון שלנו ערבים עושים לנו בלגן?". החלטתי להתרחק שני מטרים מהבמה. הסתכלתי לעבר השני של הרחבה. הרבה אנשים עמדו ליד הרמקולים. הבנתי שאפשר היה לחשוב על כל אופציה להרחקתי משם, אך שום סיבה לא הייתה מוצדקת.

שעה שלמה עמדתי על הרגליים, נואם אחרי נואם, שיר אחרי שיר, ואני מקליטה. השמש הכתה בי, כמעט נרדמתי, אך בסוף העיר אותי הקול המרהיב שליווה את הטקס מתחילתו "ועכשיו התקווה". כולם עמדו זקופים ונרגשים לשיר את התקווה. ואני?, אני לא יכולתי אלא לרוכן את ראשי, כיווצתי את גופי לאט לאט, כיוונתי את המיקרופון להמונים, ופשוט ישבתי.