רוקם באתי לבקר

כן חג העצמאות הוא יום חשוב וחרף המצב הלא מזהיר אנו חופשיים וזה המון.

זה שלנו.

 

אבל דבר אחד הוא מעבר לאמירה, למשפחות השכולות אין יום זכרון, יש יום יום זיכרון ולכן דווקא להם יום העצמאות הוא יום חג, כי כל יום אחר בעבורם הוא הקושי בהתגלמותו, כל יום הם כהולכים לראשונה על רגליהם הקורסות.

 

יום עצמ אות  שמח

גלית

כל מה שכתבת עבר לא פעם במחשבות כולם..

ועדיין, כמו שכתבת, ככה זה ונתמודד עם זה.

 

כאשר אני חושבת על השאלה הזו שוב, במשך היומיים האחרונים, עולה בדעתי שרגשות העצב והכאב של המשפחות השכולות בישראל - במעבר בין יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות - יעלו ויצופו בכל מקרה, באותה רמה - גם אם יום העצמאות ימשיך להיות המשך טבעי ליום הזיכרון, וגם אם יום העצמאות יופרד ממנו אפילו במספר חודשים. כאב האובדן, העצב על הבן/הבת שנפלו במערכות ישראל או בפיגועי הטרור, שלא יהיו עוד חלק מהשמחה הזו, לעולם לא נשכח מלב משפחות השכול - כל השנה. אדם שכול לא נזכר באובדן שלו רק ביום הזיכרון הממלכתי, אדם שכול חי את האובדן שלו כל השנה, כל החיים וקשה יותר מיום ליום, משנה לשנה. אז אם העם שלנו זקוק לסמיכות האירועים, כדי להרגיש את הממלכתיות שלהם, את העוצמה שלהם, את המהילה בין זיכרון כואב לבין התוצאה שקיבלנו: עצמאות - יהי כן.

החיים כהתרסה מול המוות, השכול והיגון

עד כמה שהמוות הוא סופי

החיים חזקים ממנו...

 

אשוב