פעם הוא היה קשה כל כך, היא הייתה רכה, מגשרת, מפייסת, משלימה.

היום היא קרה, לרוב, הוא פותח דלת, אני עוברת, הוא סלחן. היא קשה. אולי היא פגועה.

החיים משנים אנשים, קשה לי כשאנשים משתנים.

לפעמים אני מרגישה לא שייכת, עומדת בצד, מתבוננת, חושבת מיליון מחשבות ובוחנת.

אותי. אתכם.

משווה. שואלת.

עוד לא נענתי פעם אחת!!! פעם אחת קטנה!! לעזאזל!!

לפעמים פשוט נמאס לי. נמאס שלי מההתערבויות האלו, נמאס לי מעצמי שלא יודעת להעמיד במקום, להגיד - עד פה!

למרות שכל כולי זועקת. אני אילמת. אני שקופה.

לפעמים נמאס שלי. פשוט. פשוט נמאס ואין לי כוח.

הראש תמיד רץ...לפעמים רוצה רק לעצור, רק לנוח, רק לגעת, רק להיות, ודי.

אם הייתי יודעת כבר אז...אז היום הייתי במקום כל כך אחר.

אבל גם אז. הייתי שקופה. הייתי זועקת. הייתי אילמת.

אפשר להעביר כך חיים שלמים. לא רע לנו בכלל.

אפשר להעביר ככה חיים שלמים.

אפשר לעשות עוד ילד ועוד ילד ועוד ילדה

ללכת לעבוד המון שעות

למלא את הזמן, לתת מעצמנו הכל

ויום אחד הם יגדלו ויעזבו את הבית.

פתאום יהיה זמן. לי ולך.

פתאום נשאל מה עשינו יחד כל החיים.

פתאום נתגרש.

פתאום יהיה לי האומץ לומר לכולם את הכל. את כל האמת. גם לי.

נמצא אהבה חדשה, נתחיל פרק ב'.

אפשר להעביר ככה את כל החיים. לא?

אפילו עוד יש אהבה. אהבה ענקית. אהבה חמקנית. האהבה הגדולה בחיי. האהבה הגדולה בחייך.

לא רע לנו בכלל.

גם בכלל לא טוב.