אתמול היה לציונה יום הולדת. כולם חגגו לה לפני שבוע אבל היא העדיפה דווקא את התאריך השני, שבוע אחד לאחר מכן.
זה היה יום הולדת יפה ועגול והרבה אנשים הגיעו. הייתה עוגה,עם נרות וזיקוקים על מקלות.
כולם בירכו אותה ושרו שירים שמחים וציונה ניסתה לחייך כמה שיותר אבל בפנים היא כבר הייתה עייפה. למרות השמחה היא יכלה לשמוע איך כולם מסתכלים עליה במבט מרחם כזה, אותו מבט שלפני שנים הייתה שומרת לאנשים זקנים ועייפים.
ועכשיו היא בעצמה כזו.
יכלה לדמיין את המבקרים מביטים בה ובהינד ראש חושבים לעצמם- "פעם היא הייתה כל כך יפה ומלאת חיים, פעם עוד היו לה חלומות..."
ציונה כבר באמת עייפה מהכל. לא נשארו לה כבר חלומות. רק לשרוד את היום ולקום אל הבוקר הבא. היא סובלת מכאבי גב וגם הראייה כבר לא מה שהיתה פעם...
לא נשארו לה גם כמעט חברים. חברים אמיתיים, לא רק כאלו שבאים פעם בעשר שנים לחגוג יום הולדת עגול.
היא יושבת לבדה בדירה הקטנה שלה וחושבת מחשבות עצובות.
פעם,לפני שנים רבות,כשעוד הייתה צעירה, היא הייתה פשוט מקסימה את כולם. כולם היו מעריצים אותה ממש ובאים לבקרה כמעט מדי יום ביומו.
והיום?
היום כולם מתלחשים מאחורי גבה- אומרים שהיא די רמאית, אפילו מושחתת,שאי אפשר לסמוך עליה.
אומרים שהיא אדישה לסבלם של אחרים,שהיא לא מצליחה להשתלב בסביבה שלה, שהיא קרה ומנוכרת, חשדנית וכוחנית ונוטה לאיים בקלות.
מאשימים אותה שהיא לא מקשיבה לעצות של אחרים,שהיא עושה מה שבא לה...
לועגים לה שללא תרומות היא למעשה לא היתה יכולה להמשיך ולחיות כאן.
שואלים בחיוך מעושה מתי היא תחליט לקפל את הכל ולעזוב למקום אחר...
וציונה כבר למדה להתעלם מכל ההשמצות הללו, מהשמחה לאיד...
היא כבר באמת עייפה,ציונה. לפעמים מרגישה שהזדקנה מהר מדי. לפעמים היא מהרהרת,כשיושבת מול החלון, שאולי באמת ישנם דברים שלא הייתה צריכה לעשות. או דברים שכן היתה צריכה...
ולפעמים,ברגעים של ייאוש,היא חושבת שאולי באמת עדיף לסגור את הכל וללכת.
אבל בכל זאת היא ממשיכה.
אולי העתיד יהיה טוב יותר,כך היא מקווה. השנים חולפות והעייפות מתגברת, וציונה הופכת ליותר נרגזת ונרגנת, ליותר אדישה ומסתגרת, ובכל זאת ממשיכה לקוות שאולי העתיד יהיה טוב יותר...
אתמול בערב היא חגגה שוב את יום ההולדת שלה,הפעם לבדה.
זו היתה שעת בין ערביים וציפורים רבות מילאו את השמיים,מתעופפות לכל עבר.
והנה לכמה רגעים בודדים, ציונה הרגישה לפתע כל כך חגיגית,ואפילו העייפות הכמו תמידית הזו התפוגגה לה.
ודמעות מילאו את עיניה של ציונה אבל הפעם היו אלו דמעות של אושר.