ערב יום העצמאות. קבעתי עם ידיד יקר לאכול פסטה מעשה ידיו בביתו ואחר כך לשים פעמינו אל הבר-מסעדה-מועדון "אוויטה".

ברחוב הקטן בו אני גרה יכולתי לשמוע צעקות ילדים שהלכו וגברו לקראת החשיכה, אבל לא יכולתי לנחש מה כמות האנשים ברחובות הסמוכים.

כשיצאתי מהבית לכיוון רחוב בלוך אנשי ביטחון חמושים בסוגים שונים של מדים ונשקים בדקו את תיקי העוברים והשבים שיצאו לרחוב אבן גבירול, גם אותי.

נדהמתי לגלות איך עולם שלם מתרחש קרוב אלי כל כך ואני לא ידעתי. בכיכר רבין התחילו ההופעות, וסביב לה המוני ישראל בכל הגילאים. ספריי הקצף עיטר את הכבישים, ואני מצאתי את עצמי נחרדת מהמחשבה שאי אילו קונדסים ירססו גם אותי אבל מסתבר שכך אדם למד לדעת כי הוא נחשב ל"מבוגר" בחברה בה הוא חי: לא מרססים אותו בספריי קצף ביום העצמאות. מסקנה שיחד עם עגמומיותה יש בה גם הקלה עצומה.

פוסעת על עקביי ומתרשמת לטובה ממזג האויר הקריר עברתי ליד כמה וכמה דוכני קרפ צרפתי שפתחו בעלי בתי הקפה קרוב מאד לכביש, דוכני צמר גפן מתוק שהקימו סתם אנשים חכמים וגם דוכן לממכר תירס חם שהקימה המשפחה החולשת על השטח העצום באבן גבירול פינת ז'בוטינסקי.

עוד נתקלתי בדרך בחבורות צעירות וצעירים שתויים, לבושים חגיגי וחשוף, חלקם עוטפים את הגב עם דגל מדינת ישראל כשכמיה מחממת ומדברים ביניהם בספרדית, רוסית או אנגלית, מקצתם דיברו עברית. ניכר היה כי הם נהנים מהאוירה ומהדרך הישראלית לחגוג.

כשעה לפני כן ראיתי בחדשות ראיון עם מוכר בחנות צעצועים שניתח את מצב הפטישים, הספריי ושאר האטרקציות לחג. שאלו אותו מה הולך חזק השנה, והתשובה שלו היטיבה להגדיר את הדרך הישראלית לחגוג: "כל מה שמרעיש ומהבהב".

כשהגעתי לאחר המסע הזה אל ביתו של ידידי הוא האכיל אותי בפסטה עם קישואים, עגבניות ופטריות שבפירוש באה לי טוב. אחר כך הגיש לי במתנה מחבת נפלאה מיציקת ברזל שקנה לכבוד יום ההולדת שלי שחל בשבוע שעבר.

הגענו לאוויטה מוקדם מדי-אני היתי זו שחששה שפשוט לא יהיה לנו מקום. בסופו של דבר מיטב בחורי העיר מילאו את המקום. באוויטה הודיעו מראש שתערך מסיבת רחוב. מסיבה זו התאפיינה בעיקר בהפניית רמקולים מפלצתיים אל יושבי המקום ואל הרחוב. על המוסיקה היה אחראי די. ג'יי שנראה לא קשור לשום דבר והשמיע מעט יותר מדי מוסיקה ישראלית בדציבלים מכאיבים. כשהשמיע את "איזו מדינה" בביצוע אלי לוזון האצתי בידידי שסבל כמותי לסיים את הבירות ולשים קץ לסבל הזה, וכך נטשנו את המקום שניתן לומר שמבחינה מוסיקלית התנהל אמש כאולם אירועים בבת-ים בשנות השמונים.

ידידי ואני התפצלנו, הוא עלה על קו חמש ואני הלכתי ברגל. בשדרות רוטשילד עצר אותי בחור שנראה שייך לקהל הפוקד את אוויטה, ירד מאופנוע שחנה על המדרכה וביקש לומר לי שהוא ואמו ראו אותי קודם והיה להם דיון בנוגע אליי. הוא סיפר שהם אמרו זה לזו איזה פנים מהממות ועיניים טובות יש לי. הודיתי בנימוס וצירפתי חיוך רחב שככל הנראה העביר מסר מטעה. הוא ירד מהאופנוע, נשק לי בשתי לחיי והחל לספר לי דברים שקיוה שיצ'פרו אותו בלילה משתלם במיוחד. הוא הסביר שהוא בעצם חי בברצלונה, שממש היום קנה פנטהאוז עם בריכה במגדל כלשהו בתל אביב והזמין אותי לשתות איתו.

כשהרסתי את הפרולוג המושקע שלו וסירבתי בנימוס התאכזב ואמר בביטול שלישראלים יש חיים משעממים. כיון שהיתי מבושמת מבירה לא צלח בידי לענות תשובה מתוחכמת במיוחד ומלמלתי משהו על כך שהסירוב שלי אינו מוכיח כי חיי משעממים. בשלב הזה הוא אמר לי "תודה לך", התנדף במהירות האור מהמקום והמשיך לו בדרכו.

בפאתי כיכר רבין ראיתי שההופעות עדיין ממשיכות ושהמוני אנשים עדיין מהלכים סביב. כשהגעתי הביתה נישנשתי כרוב מאודה וצפיתי בתכנית "איפה טעינו" בה ארז טל ראיין את דני סנדרסון. בלילה חלמתי שאני הדיירת הראשונה שבוחרים להודיע לה שהתקבלה לתוכנית "האח הגדול 2". בהשוואה לקולות ולמראות שראיתי בלילה הזה בחוצות העיר, החלום הזה פתאם לא נשמע כזה הזוי.