יוני הוא קצין בחיל הים, בן 23, כבר שבועיים שלא יצא הביתה (ככה זה כשהספינה שלך מפליגה למבצע הרחק מאורות הזרקורים).

הוא מסתכל על השרשרת החדשה שקיבל ונזכר בשתי האהבות שיש לו בחיים, עם ישראל ומיכל.

מהיותו קטן, צפו לו גדולות. עם ישראל עבורו כמעין רקמת עור פנימית על חדרי לבו.

את מיכל מכיר הוא משהייתה בת 9, כבר אז הניצוץ בעיניה הבעיר בתוכו משהו שלא ידע להגדירו במילים. שפתותיה מצוירות וחיוכה כובש, כמה אוהב הוא כשהיא מחייכת.

ברגע הראשון שהגיע לחוף, חייג את מספרה, להקשיב לקולה המחייך שוב.

- "יוני! אתה חי? הכל בסדר?"

- "הכל בסדר, מיכל. התגעגעתי. מה שלומך?"

- "גם אני התגעגעתי.. (שומעים את חיוכה המתוח) מתי אתה חוזר? אני צריכה לספר לך משהו חשוב"

- "עוד כמה ימים אני בבית. אני מקשיב אם את רוצה לספר. אחח כמה שהייתי רוצה לחבק אותך עכשיו"

- "יוני..." – "מה?" – [שקט מצידו האחד של הקו] – "מיכל?"

- "אני בהריון."

- [שקט מצידו האחר]

- "תגיד משהו!"

- "אני אוהב אותך.. (קולו מגמגם מהתרגשות)"

- "מה עושים עכשיו? אני עוד לא בת 18..."

- "יש דברים שמספר לא יבטא. חיים. אני לא רואה את עצמי ממשיך בלעדייך, אני כל כך אוהב אותך."

- "אני אוהבת אותך." 

חי קשור בחי במעין שרשרת אינסופית של אהבה.