לצערי, התקופה האחרונה בחיים שלי אינה משופעת בזמן פנוי. הדבר משפיע באופן ישיר על הבלוג. כל כך הרבה דברים יש לי להגיד ולכל כך הרבה נושאים הייתי רוצה להתייחס. אבל בסופו של דבר, הכל עניין של סדר עדיפויות ובימים אלו, כתיבת הבלוג אינה מדורגת גבוה בסדר העדיפויות שלי (מסיבות טובות יותר וטובות פחות ).

ובכל זאת, בשבוע שעבר, אכלתי לי צהרים לבדי והעברתי את זמני בקריאת מדור הדעות בעיתון "מעריב". במהלך הקריאה נתקלתי בטור של במבי שלג על נושא מכירת הספר החדש של הארי פוטר בשבת שנקרא "השבת של הארי פוטר" (כמובן ששלג אינה כותבת הדעות היחידה שכתבה על הענין הזה - ראו למשל כאן). כזכור, הספר עורר כותרות טרם השקתו עקב העובדה שהשקה הישראלית התבצעה במקביל להשקה העולמית - בערב שבת. כיוון שלא הצלחתי למצוא את הקטע באינטרנט הייתי צריך להשיג את קטע העיתון כדי לכתוב עליו אז הדברים התעכבו. ההתמדה מלמדת כמה הקטע הטריד אותי וגרם לי לחשוב (חוץ מזה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא).

חשוב להבהיר, אינני רוצה להיכנס לדיון הכפייה הדתית מצד אחד או חשיבות השבת מצד השני. אני מקבל את חשיבותה של השבת כרעיון ערכי של מנוחה שבועית כמו שאני מתנגד לרעיון של כפייה דתית. מה שהפריע לי בטור של שלג (שבגלל שאין קישור, תאלצו לקבל גרסה מקוצרת שלי לאמור בו) הוא הניסיון לקשור בין שאלת השבת לשאלת החירות.

כותרת המשנה של הטור של שלג הייתה:

"מי שהולך בשעה שתיים לפנות בוקר לקנות ספר, סבור שהוא עושה מעשה תרבותי. למעשה, הוא שותף לשלילת החירות שמעוגנת בשבת כיום מנוחה".

בתוך הטור, נכתב כך:

"השבת היא אולי המתת הגדולה ביותר של היהדות לאנושות כולה והיא המסד המכונן של התרבות הלאומית שלנו; היא היום בשבוע שבו האדם חווה את חירותו במלואה, והוא איננו 'שפוט' של כוחות חזקים ממנו, שכן זהו יום שחירותו מיוחסת לאלוהים. ברגע שהאדם מוותר על חירות זו, בשם האשליה של חופש מכפייה דתית מדומה, הוא עלול לגלות שניצחונו הוא בעצם ניצחון פירוס"

אני, לצערי, לא רק שלא יכול לקבל את הדברים, אלא אפילו מוצא את עצמי כועס כאשר אני קורא אותם. בעזרת הצגה מפולפלת מצליחה שלג לבלבל את הקורא בהבנת המושג שבשמו היא מביעה את דעתה - החירות. המחשבה, היומרנית משהו לדעתי, כי מישהו יכול לקבוע כיצד אדם "חוות את חירותו במלואה" ויתרה מכך, שיום זמן או יום מסוים בשבוע שבו הפלא הזה קורא, מהווה כפירה בעיקר שמהווה את החירות. אני לא בטוח שהתיאור של שלג מתיישב עם ההגדרה הידועה של חירות שלילית ואפילו לא עם היישומים המפחידים של תפיסת החירות החיובית.

החירות, שעל מהותה האישית מבחינתי, כתבתי כבר כאן, איננה מושג אשר מיוחס לזמן מסוים. לגישתי, ההסתכלות על החירות כעל מושג שהאדם חווה אותו רק כאשר הוא "לא עובד" היא הסתכלות צרה ולא נכונה על מושג החירות שמבוסס על החופש מכפייה ועל ההגשמה העצמית של היחיד (כל זאת מבלי להתייחס כמובן לעובדה שהייחוס של החירות לאלוהים היא בעייני פרדוקס מהסוג שגורם לאנשים רבים להירתע מהדת היהודית ו"להלחם" בכפייה הדתית, קרי, ההפך ממה שמנסה שלג להשיג).

אכן, אני מסכים שיש ערך חברתי בלאפשר לאנשים יום מנוחה שבועי. אני אפילו מקבל את זה, כחלק מהמסורת היהודית ומהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, שיום ברירת המחדל הינו יום שבת. אבל מכאן, ועד להפיכתה של השבת לנס החירות, הדרך עוד ארוכה. הקישור הכמעט מיידי שעשוה שלג בין יום מנוחה לחירות, לטעמי, איננו קישור מובן מאליו כלל וכלל. למעשה, אני לא בטוח שהחירות של המוכר, שעובד בשבת ומוכר את הארי פוטר "קטנה" יותר (אם בכלל ניתן לעשות השוואה כזאת של גדלים) או, אם תרצו, לא ממומשת, עקב העובדה שהוא עובד דווקא בשבת. אני יכול לחשוב על מקרים רבים שבהם עצם העבודה שלו בשבת רק "מגדילה" את החירות שלו או מאפשרת לו לממש אותה בצורה מלאה יותר. עצם הניסיון לטעון טענה מעין זו הינה כפירה בערך החירות שמבוסס על האוטונומיה של הרצון הפרטי.

אין לי בעיה להתמודד עם טיעונים של כפיה דתית וטיעונים פטרנליסטיים של הגנה על יום המנוחה של העובד כחלק מתפיסה של מדינת רווחה מודרנית. אבל עצם הניסיון לטעון כי הדבר מעוגן בחירותו של האדם היא מטעה ולדעתי, מנסה לעשות שימוש פופוליסטי בערך החירות.

שבת שלום

אלעד