"אתם רוצים להגיד לי שלאף ילד בסביבה לא נושרות שיניים? איך זה יכול להיות?

"עתליה, אחותו הקטנה של בנימין, הצטרפה אל אחיה ואל חברו גלעד, שדוני השיניים, ששוחחו בדאגה רבה על המחסור המפתיע בשיניים להשלמת הבניה השנתית של ארמון הפיָה.

"אנחנו יודעים שזה מוזר, השיב גלעד, "אבל חיפשנו מתחת לכל הכריות של כל הילדים בכיתות א' ב' וג' ולא מצאנו אפילו שן אחת."

"אני חושבת שהן כן נושרות, ומישהו אחר גונב אותן" אמרה עתליה.

"מה?" ענו שניהם ביחד. "מה פתאום? מי מלבדנו צריך שיניִם?"

"עוג" אמרה הילדה.

"עוג? עוג הענק? אליו את מתכוונת?"

"כן. כששיחקתי בתוך צנצנת הריבה הריקה במטבח של אמא, שמעתי אותה מספרת לשכנה שהוא אוסף שיניִם כדי להכין ענק מפואר לבתה של הפיה. הוא בטוח שברגע שיִתן לה עדי משיניים מלוטשות, היא תסכים להִנשא לו."

"אם נכון הדבר" אמר בנימין, "אפסו סיכויינו  להניח בזמן את ידינו על צמד פניני הפה שאינן ברשותנו, להשלמת הארמון.

"אתה מתכוון לשיניִם?" שאל גלעד בקוצר רוח.

"כן, נו שיניִם.  הפיָה לא תשאיר מן הארמון שלא הושלם שן על שן, תגזול  את פניני הפה לממגורותיה, ואנו ניאלץ לסבר את אזני בני הכפר, מדוע לא יהיו להם השנה פניני פה לפיאור והרחבת מגוריהם , ולהקמת משכנות חדשים."

 למזלו, היו חברו והאחות כה טרודים בבעיה, שלא טרחו להתרגז על השפה הגבוהה בה נהג לדבר.

"זה לא מצב רגיל" אמר גלעד. אולי הפיה תסכים לוותר לנו הפעם?

"אתה חושב שכדאי לסמוך על זה?" שאלה עתליה. "כמו שאני מכירה את הפיה הזאת, היא קפדנית, תובענית וחמדנית, ולא מחמיצה שום הזדמנות להגדיל את מחסני השיניים שלה. מה בשם אלוהי הניבים והטוחנות, היא עושה בהן?"  

 "אז מה יהיה?" שאלו שני שדוני השיניים בקול אחד.פתאום החלה עתליה לצחקק."מה מצחיק אותך?" שאל אחיה ברוגז.

"אני פשוט מנסה לדמיין את עוג, שמשתמש בגבעה בתור כסא ובאחו שלם בתור מיטה, עם בתה הקטנטונת, היפה והעדינה של הפיה. איך הוא חושב לדבר אתה, למשל? הרי גם אם ילחש, כל מילה תשמע לה כרעם."

"אפילו לנשום לידה הוא לא יוכל" אמר בנימין. "הרי כל נשיפה שלו תעיף אותה אל מעבר לגבעה"

"אתם זוכרים כמה זמן דיברו אתו עד שהשתכנע לוותר על הפגישה הרומנטית שנדמה היה לו שהבטיחה לו בת דודתה של הפיה? מה יש לו עם המשפחה הזאת?

"לי נראה" אמרה עתליה, כשקולה רך  ומבטה חולמני,"שהוא פשוט צמא לאהבה. הרגישות שלו ליופי  ולבו  הרך גורמים לו, בכל פעם מחדש, להתאהב במי שאינן מתאימות לו.

 "נו, וגם זה שהוא לא ממש חכם לא בדיוק עוזר כאן" גיחך גלעד.לאחר שהצטרפו לצחוקו השתתקו השלֹשה ושקעו בהרהורים. לפתע אורו פניו של בנימין. הוא פנה אל חברו ואחותו, ולהפתעתו ראה כי גם הם פנו אליו, וללא תיאום מוקדם  אמרו כולם כאיש אחד "שולמית!

"שולמית היתה ענקית חברותית ומקסימה,שביקרה בארצם לעיתים קרובות. תמיד עזרה ברצון לחפור תעלה או להעביר ערמת חול והתיידדה במיוחד עם הילדים, שנהגו להחליק במורד אפה ולקפוץ מכתפה לתוך כף ידה הפרושה.

 "יש למישהו מושג היכן היא נמצאת עכשיו?" שאלה עתליה.

"אבא שלי צריך לדעת" אמר גלעד. חכו כאן." בריצה מהירה פנה לעבר מחסן חומרי הבניין של אביו, ולאחר דקות אחדות שב ועל פניו הבעת אכזבה גלויה."היא יצאה לבקר את אחותה שגרה בלב הר הסֻכּר,ותחזור רק בעוד 10 ימים" בישר לשניים בטון מיואש.

"הר הסֻכּר?" אמרו שניהם ביחד. "אוי ואבוי לנו. כל שדוני השיניים שהחליטו לבקר שם השתגעו. אומרים שברגע ששדון מריח את הסֻכּר, הוא פשוט לא מסוגל להתגבר על התשוקה לטעום, ושכל אלה שטעמו חפרו עוד ועוד כדי להגיע ללב ההר, ונעלמו במעמקים.

"אז מה נעשה?" שאלה עתליה.

"ההר לא רחוק" אמר בנימין. " בטוחני כי אם נסביר לשפיריות חובבות האתגרים את בעייתנו, הן יעתרו ללא קושי להטיסנו לשם.

"בסדר" אמר גלעד, "הגענו לשם. מה עכשיו? איך נתגבר על הפיתוי הנורא, שכ"כ הרבה שדונים כבר אבדו בגללו?"

"מעניין איך זה, המתוק הזה" אמרה עתליה כשמבט של סקרנות ותשוקה בעיניה.

"עוד מילה ואת נשארת כאן!", אמר אחיה בכעס. מלכתחילה לא רצה שתצטרף אליהם, אבל ידע  שאם יסרבו לקחתה, תלך מיד ותספר להוריהם על ההרפתקה.

"רגע, רגע" אמר גלעד, "אל תכעס עליה כל כך. נדמה לי שבלי להתכוון, האחות הפקחית שלך נתנה לנו כיוון לפתרון הבעיה"

"מה זאת אומרת?"

 "את הטעם המתוק אנחנו לא מכירים" ענה גלעד, אבל את ההפך ממנו בהחלט כן"

"ההפך ממנו? כלום למלוח כוונתך?"

"מלוח מתאים פחות, כי הוא טעם שאנחנו אוהבים. אני מתכוון למר"

"איייככס!!" אמרה עתליה.

 "בדיוק!" אמר גלעד. ניקח אתנו מיכלים עם תמצית לענה מדוללת, שאבא שלי משתמש בה להברחת הגיריות מכלי המים של הכבשים. אתם הרי מכירים את הסיסמא שלו."

"זה מגעיל אבל זה לא רעיל" אמרו בנימין ועתליה כאיש אחד.

"מה, וכל הזמן נמצוץ מהנוזל המר הזה? זה יהיה נורא! אני אתעלף!" אמר בנימין. קולו רעד, הוא שכח את שפתו הנמלצת, וכולו נראה כמתלבט אם לברוח או לצנוח.

"אחותו, שהכירה היטב את אחיה עדין הנפש, אחזה בידו בעדינות ואמרה: "אתה תהיה בסדר. לא נמצוץ כל הזמן, אלא רק ברגע שנרגיש שאיננו מתגברים על הכ­ֹח של המתוק הזה, שאנחנו אפילו לא מכירים. אתה תמיד חושש בהתחלה, ואח"כ מסתדר. באותו רגע חלפה לידם שפירית, וגלעד סימן לה לעצור, החליף עמה מילים אחדות ושב לחבריו.  

 "אתה בטוח שהן יודעות לאן לעוף בחושך הזה?" צעקה עתליה לבנימין, מנסה להתגבר על זמזום כנפיהן של השפיריות.

"אם תפקחי את עינייך לרגע קט" השיב לה, "תבחיני כי על השיחים למטה ממתינות גחליליות, המסמנות להן את הנתיב בו נגיע ליעדנו"

"זה בסדר. אני מאמינה לך. איי!!"באותו רגע פגעה השפירית עליה רכבה, בהר הסֻכּר. מכיוון שהייתה הראשונה, והגחליליות סירבו להתקרב אליו,  נתקל בו החרק הגדול בכֹח רב, והיא  התגלגלה ממנו ונחבלה בברכה. למזלם של שני הבנים, זמזמה השפירית לחברותיה בתדר מיוחד, והן נחתו בבטחה.

"לכו 8000 תנודות כנפיים ימינה, ואז עוד 3000 לכיוון מעלה, ותגיעו לנקיק הכניסה אל ההר. אנחנו לא יכולות לנחות שם, בגלל הדביקות של הסֻכּר ליד הפתח." אמרה השפירית המובילה.

 "מה?" אמר גלעד? "איך, בשם אלֹהים, נדע מה המרחק הנכון?"

"עתליה," אמר בנימין, "העפילי בטובך בחזרה אל בין כנפי שפיריתך. הן ישאונו אל מעל לנקיק, ואנו נקפוץ מטה. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואל לנו לבזבזו על חיפושי שווא.

"נקפוץ?" אמרה עתליה בקול רועד.

"כן" אמר גלעד. "נקפוץ. את באה, או חוזרת הביתה עם השפירית?

"ואתה," אמר כשהוא פונה לבנימין "עד לסיום המבצע אתה משתמש בשפה של בני אדם. מובן?" 

  לאחר פחות מדקה, ועוד לפני שהספיקו לאזור אומץ הגיעו שלוש השפיריות לנקודה המדויקת, ולפקודתו של גלעד קפצו שלשתם לתוך החור השחור שמתחתם,  שרק בקושי רב הבחינו בו. למרות שניסו להכין את עצמם, היתה עצמת ההשפעה של הפגישה הראשונה בחייהם עם הסֻכּר, שונה מכל מה שיכולים היו לתאר לעצמם.  הריח המתקתק הציף את חושיהם, והטעם הלא מוכר איים להשכיח מהם את חייהם עד לרגע זה. בגלל העלטה הכמעט מוחלטת ששררה במקום, לא היה להם כל מושג עד כמה גדול שטח הכניסה ולאיזה כיוון עליהם לפנות. מיד כשנחתו בכניסה למנהרה מצצו שני הבנים מלוא הפה מי לענה, כשהם נאבקים בכל כוחם ברצון העז להיצמד לקיר הסמוך, וללקק עד כלות החושים, ונאחזים זה בזה כנגד הרוח שנשבה במקום, ושינתה את כיוונה בכל רגע.  תוך שהם מנסים להבין היכן הם ולהחליט איך להמשיך מכאן, הבחינו השניים כי עתליה כבר בעולם משלה, וכל ניסיון לדבר אתה נתקל במלמולים חסרי פשר, הבוקעים מפה שעסוק כל העת בגירוד וליקוק גבישי סֻכּר. מבלי להסס אחז בה גלעד מאחור, סתם את פיה בכף ידו, וניסה למשוך אותה מן הקיר אל מרכז הנקיק. רק עכשיו נוכח כי השילוב בין הסֻכּר לזיעה שהציפה את גופה גרם לו להיות חלקלק מאד, ולאחר שניות אחדות של מאבק נואש, החליקו שניהם ונפלו לתוך סדק צר שהיה חבוי באפלולית. ריכוז הסֻכּר בתוכו היה כה גבוה, שכאשר מצץ ממי הלענה ,לא חש כלל בטעמם. כל הוייתו הוצפה, ומטושטש חושים פנה אל הקיר והצטרף אל עתליה בליקוק חסר מעצורים. בנימין, שהביט בהם מלמעלה חסר אונים, ראה מיד כי אין כל טעם לדבר על ליבם או לנסות למשוך אותם אליו. הוא הבין כי כוחו של החומר המתוק חזק מכל מה שיכולים היו לשער, ופנה, כל עוד רוחו בו, לחפש את שולמית. תוך שהוא רץ ומחליק לאורך המנהרה שקיווה כי תוביל אותו לאולם המרכזי, נתקל בעצמה רבה בחומה נמוכה שניצבה בדרכו. מעצמת החבלה ניתזו ממנה רסיסי סֻכר, ולאחר שניות אחדות לא חש עוד כל כאב, הצמיד אליה את שפתיו ולשונו וגרד ממנה פירורים בשיניו. בהבזק אחרון של שפיות  ניסה למצוץ ממי הלענה, אך לרֹע המזל המיכל התרוקן, ודבר לא ניצב בינו לבין שכחה מוחלטת של חבריו ושל חייו הקודמים.  מכיוון שלא הצליח לגרד מצדי החומה, ניסה לטפס עליה, החליק לצדה השני והיא נשמטה מאחיזתו.

 "אוי, מה זה היה?" צעקה שולמית בבהלה, כשהיא קופצת ממקומה.

" מה קרה?" שאלה אחותה. "על מה את מדברת?"

"משהו עף באוויר, פגע בי ולא נפל לקרקע.

 "הרגעי" ענתה האחות. "נראה לך שיש יצור שיכנס הנה במשך הלילה?

"תוך שהיא מקפצת במקומה בקלילות מפתיעה, וטופחת בידיה על גופה השיבה שולמית ברוגז שהיא גם ראתה וגם הרגישה משהו, ושהגיע הזמן שאחותה תצא מן ההר המגעיל הזה ותחזור לחיות על פני האדמה.

"שוב זה?"

לפני שהספיקו להמשיך בוויכוח הנצחי שלהן ראו שתיהן יצור קטנטן נופל מתוך כיס החזה שבשמלתה של שולמית, מחליק במהירות במורד קרקעית המערה ונופל לתוך שלולית מי סֻכּר שנקוותה בנקודה הנמוכה ביותר. "מה? מי? איך?" מלמלה האחות בתדהמה. בחמש השנים שחלפו מאז נשרפה בשמש ובחרה לגור בלב ההר, לא הגיעו שום מבקרים בשעות הלילה.בזהירות רבה גחנה שולמית אל השלולית, הושיטה שתי אצבעות ושלתה את היצור מן המים. כשראתה כי כל גופו מכוסה שכבה דקיקה של סֻכּר, מיהרה לעבר מיכל של מים נקיים שנשמר תמיד למטרה זו, ושטפה אותו. אז גם הבחינה כי מדובר בבנימין, אבל בטרם הספיקה לשאול אותו למעשיו, החל להקיא, כשכל גופו מתכווץ.

"הרעלת סֻכּר" אמרה האחות. " אנחנו חייבות להוציא אותו מכאן מיד." בין ההתכווצויות, עשה בנימין, שעמד על כף ידה, מאמץ נואש להזדקף ולנופף בידיו בפראות.

"לא. ההא. אוחחח. לא. גגג. אוחח. ההא. עת.

"מה הוא אומר?" שאלה האחות.

"אין לי מושג" בעדינות רבה ישרה שולמית את גופו של בנימין, שהיה מקופל לשניים, והצליח בשארית כוחותיו, טרם התעלף, לפלוט את שמות חבריו.  מששמעה הענקית את שמות ידידיה הקטנים והבינה שהם בצרה, מסרה את בנימין לאחותה, ותוך שהיא פונה לעבר המנהרה העיפה בה מבט קצר ונוקב  ופלטה:

"קחי אותו החוצה! תוך כדי ריצה תלשה מהקיר אחד מלפידים שהאיר את המערה, ועשתה דרכה אל הכניסה תוך שהיא שואגת את שמות חבריה.

 "זו המתנה המפתיעה והמיוחדת ביותר שקיבלתי אי פעם" אמרה שולמית, כשידה מלטפת את ידו של עוג, והיא מחייכת בביישנות.שניהם ישבו על פסגת הגבעה שמחוץ לכפר, ושכשכו את כפות רגליהם הדואבות מלילה של ריקודים, במימיו הקרירים של הנחל שזרם למרגלותיה. היא הרימה את ידה ושניהם נהנו מבוהק קרני השמש הראשונות על צמיד השיניים המלוטש שעל פרק ידה. רק שניהם ושלשת השדונים ידעו כי בחלקו הפנימי חסרות שתי שיניים, אשר שובצו בארמון הפייה ברגע האחרון ממש.  "כמובן שאמא שלי הבחינה בשני הפגמים, ואני הסברתי לה שאמרת שהם מסמלים את הצורך לקבל ברוח טובה את הפגמים של האחר, ולטפח את החברות בינינו.

"והיא קנתה את הסחורה הזאת?" שאל עוג בפליאה.

"כל מילה. עכשיו היא בטוחה שאתה גם יפה וגם חכם" ציחקקה שולמית, ושניהם פרצו בצחוק שהעיר את החפרפרות האומללות, שזה עתה נרדמו.                                        

                                                           *                            *         

"אכן,הרפתקה מסמרת שיער היתה זו. טיסה עם חרקים, גומחות ונקיקים, גלישה וחבלה, רווח והצלה. אך כפסע היינו מהתמכרות למתוק הנורא ההוא. אין זאת כי אם שיחק לנו מזלנו"

"אני מבין שחזרת לעצמך", אמר גלעד.

 "טרם הודינו לך על כי הצלת את חיינו" אמרה עתליה לבנימין, כשהיא שולחת בגלעד מבט מתגרה.

"כמה זמן חשבת על המשפט הזה? אני בטוח שלא תוכלי להמשיך!"

עתליה הסמיקה וכדי לכסות על מבוכתה אמרה:"מי היה מאמין שהפיה תוציא ממחסניה את השיניים המושלמות ביותר ותתרום אותן לצמיד של שולמית? מסתבר שהנחישות שלנו ואומץ ליבו של בנימין ממש הרשימו אותה."

שלֹשתם פיהקו כאיש אחד, גיחכו זה אל זה ובנימין אמר:"דומני, רעי היקר, כי אשים פעמי אל ביתי ומיטתי. בֹקר צח וחלומות ערבים לך. בואי, עתליה."