מאז מתמיד פחדתי מיום השואה. הפחד התחלק לשניים: הפחד מהמחשבה על השואה והזוועות שהתחוללו שם, ומנגד, הפחד שלא יהיה לי מה לעשות באותו ערב ואכנס לדיכאון. השנים שחלפו ציידו אותי במנגנונים שונים להתמודדות עם הפחד ולעיתים אף יוצא מהיום הזה משהו טוב. ולראייה – השנה: פתיחת מארז טרילוגיית "בחזרה לעתיד" וצפייה בשלושת הסרטים. נולדתי בשנת 1982 כך שאין לי מושג איזה באזז עשה הסרט הראשון כאשר יצא לאקרנים (בישראל) אך אני מוצאת את העובדה שהסרט אינו נחשב לאחד הסרטים הגדולים של כל הזמנים משונה. לדעתי הוא ראוי להיכנס לרשימת הקלאסיקות לצד סרטים כמו הסנדק, ולא להיות רק מיצג ארכיוני בפארק יוניברסל סטודיו. הסרט משתייך לז'אנר המדע בדיוני אך הוא אינטליגנטי מאוד וכולל רעיונות פילוסופים ופסיכולוגיים חשובים כגון: תפיסה אנטי דטרמיניסטית ואמונה ביכולת האדם לשנות את גורלו, משמעות התסביך האדיפאלי בכינון זהותו של האדם ועוד. לדידי, הגאוניות של הסרט טמונה בכך שלכאורה הוא נראה קליל וכיפי ורק בבחינה לעומק מתגלים הרבדים שהופכים אותו למעניין וחשוב באמת, ויותר מזה: הצפייה בסרט מביאה את הצופה לחשוב על הרבדים הללו באופן טבעי מבלי שהוא שם לב לכך. אפילו הצופה הפסיבי ביותר יוצא מהסרט וחושב על הרעיונות שהועלו בסרט. המהלך הקולנועי של הפיכת המחשבה על הרעיונות לטבעית ומתבקשת היא היא הסיבה לכך שמדובר ביצירת מופת אמיתית. ולסיום, אלמנט נוסף שמחזק את עמדתי ביחס לסרט הינו כי ככל שהזמן חולף והפרספקטיבה מתרחבת, כך מקבל הסרט צבעים נוספים והצפייה בו הופכת למעניינת יותר. כמה סרטים אתם מכירים שהופקו באייטיז ומשמעותם הולכת ומתחדדת עם השנים. אז לכל מי שקורא את הפוסט ואינו צפה בטרילוגיה בשני העשורים האחרונים, אני ממליצה בחום להוריד את הסרט, ולמי שרוצה ללכת על חווית אייטיז אותנטית שייגש לספריית הוידיאו הקרובה לביתו. המחשבה על היעלמות הסרט 'בחזרה לעתיד' זרקה אותי לחשוב על תופעת אייטיז נוספת שנעלמה ממחוזותינו – המסעדות הסיניות הקלאסיות, עם מגוון המנות הבלתי נגמר ועוגיות המזל בסוף הארוחה. מישהו חוץ ממני מתגעגע?? |