מה אנחנו יודעים על ילדותה של גונק,

על המבוגרים שעיצבו את חייה?

הוריה הביולוגיים דמו זה לזו כמו סט של מלחייה ופלפלת.

אהבו לפטפט, לפלרטט, להתקוטט – ממש כמו ילדה וילד.

היו לה שני סבים ושתי סבתות – ששון ושמחה, מזל וברכה.

הם עזבו את אירופה לפני השואה והשאירו שם משפחה.

היו לה מטפלות שבאו והלכו: חנה, שושנה, דבורה, ציפורה.

עצלניות, נצלניות, מוזנחות, מרשעות, גנבות שפותחות פה ג'ורה.

ביניהן ניסו לשים אותה גם אצל גב' שוורצמן, שגרה במרתף הבניין.

וריחות מסריחים של כרובית מבושלת הילכו סביבה כמו ענן.   

מגיל ארבע מישכנו אותה כל בוקר בגן תמורת קצת זמן בלעדיה.

פדו אותה יותר מאוחר והיא הונחה בין צעצועיה.

גונק היתה חפץ ולנוי נועדה.

יקרה, שברירית, שניכר ייחודה.

השוויצו בה לפני האורחים

וקרובי משפחה רחוקים נידחים.

היא עוררה התפעלות בשמלת מלמלה

ובמשי עורה הלבן לברבור נמשלה.

בחיוך ונימוס כמו נושאת סוד כמוס

אולי היא בכלל נסיכה חטופה.

בובה מיניאטורית, נמתחת, מתכווננת.

רקדנית מסתובבת בתיבת תכשיטים מנגנת.

אבל היא סירבה לאכול.

הוריה רבו מעל ראשה,

ניהלו מלחמת התשה.

הסבתות הביאו איתן מעדנים

שאכלו אותם השכנים.

חנה, שושנה, דבורה, ציפורה

עזבו ותלשו מעצמן הסינורה.

גב' שוורצמן רעמה וזעמה,

אך זה לא עזר למאומה.

אמרו שכדאי להרביץ לה עם מקל,

לאיים עליה בשוטר מפטרל.

שתאכל לפחות מרק או תפוח בלי קליפה,

להפגין אדישות, לצעוק שזאת חוצפה!

לשחד, לשדל, לעזוב אותה לבד,

להרעיב לגמרי, היא את הלקח תלמד.

אמרו שהכי טוב לסתום לה ת'אף

זה כבר יכריח אותה לבלוע את הכף.

וכלום לא עזר.

היא לא רצתה לאכול.