ניר (שם שונה מטעמי דיסקרטיות), חברי שעבד איתי בביטחון באל-על בשדה התעופה JFK , הכיר לי אותה. לאחר סיום לימודי האדריכלות לתואר שני, לימודים שהעסיקו אותי מספר שנים, חיפשתי זוגיות קלילה ואיכותית, שאנל חפשה חבר, ומכיוון שהוא הכיר את שנינו, הוא הציע לה את שרותיו הטובים. "יש לי עורך דין ויש לי אדריכל" הוא הציע לה ושאל כמו סוחר שמציג בגאווה את סחורתו החשופה בשוק הפתוח, "את מי את רוצה לפגוש?", הוא סיפר לי שהיא העדיפה את האדריכל היצירתי והחופשי על פני עורך הדין המקובע והמרושע. "הוא גם יוכל לעזור לי בפרויקט, גם בזה", המשיכה שאנל לנמק באוזניו של ניר את בחירתה.
שאנל וובר (שם שונה מטעמי דיסקרטיות) הייתה בחורה חכמה ומוכשרת שגדלה לתפארת בבית יהודי עשיר. הוריה קנו עבורה דירת פנטהאוז שלא הייתה מביישת אף בחורה בת עשרים ושש. עיסוקה העכשווי היה שיפוץ הדירה, שיפוץ ללא גבולות תקציביים, שיפוץ שהרקיע הכלכלי שלו לא הוגדר, התחתית שלו היתה כחבית ללא תחתית.
גופה הקטן והפרופורציוני של שאנל החביבה, משך את מבטיהם של כל הגברים שהיו סביבה, לבושה הפרובוקטיבי משך את הגברים כמו דבורה לצופה. את דירתה קיבלה במתנה מהוריה לרגל קבלת התואר השני מאוניברסיטת קולומביה שבמנהטן. היה ברור שהיא תכננה לנצל את הדירה לצרכים חיוביים שקשה לעשות בגיל מאוחר יותר, אני לא הבנתי את זה.
הגעתי לביתה מיד אחרי סיום עבודתי. ענבתי עניבה מעוצבת, לבשתי חולצה אופנתית ובלייזר של ארמני ועל כתפי היה תיק עור של מארק ג'קובס. הגעתי לכתובת מפוארת ברחוב 85 והשדרה החמישית, השומר בכניסה הודיע לה על בואי. תפסתי מעלית, אחת משמונה מעליות שהיו שם, היישר לדירת הפנטהאוז שלה, במרומי המגדל. התקבלתי בברכה, בלבביות, בנשיקות ניו יורקיות פורמאליות הדדיות ונכנסתי לסלון שלה. שם על הרצפה היו מפוזרות תכניות של הדירה, מאתיים ושמונים מטרים מרובעים. שאנל תכננה שיפוץ מסיבי לכל הדופלקס. עברתי על התכניות שהוכנו על ידי מעצב פנים ניו יורקי מצליח, הסברתי לה כל פרט, חשבתי כי זה מה שהיא רוצה ממני, לפחות לעת עתה.
"בבקשה, תוריד את הבלייזר שלך, לא חם לך?" שאלה אותי שאנל בעדינות וברכות, הורדתי כחייל המציית לפקודת מפקדו. היא כיסתה את גופה החטוב בשמלה קלה שהסתירה טפח וגילתה טפחיים. היה ברור מה מסתתר מאחורי הבד המלטף. לא היה ספק כי היא הייתה בחורה עדינה אבל החלטית, קטנה בגוף אך גדולה בגישתה האסרטיבית. ואז הגיעה בקשה נוספת, "תוריד את העניבה!". נראה כי היו לה תכניות, היא הסירה את נעלי הסירה שנעלה, פיזרה את שערה האסוף והביאה בקבוק יין משובח. לא יודע למה, אולי לא הייתי מוכן, הפעם לא נשמעתי לקולה. המשכתי לתאר באמצעות הסברים טכניים משעממים את הפרטים שהיו משורטטים על התכניות שהיו פרוסות לפני, על הרצפה. גם שאנל ישבה על הרצפה, ישיבה נשית סקסית שמנעה ממני את היכולת להתרכז בתכניות. "טוב, מספיק", ציוותה עלי שאנל בכעס, נמשיך פעם אחרת. כמו שור עיקש המשכתי בשלי ולא קראתי את אשר נמסר לי בין השורות.
הרגשה מוזרה אפפה לפתע את המקום. "אני צריכה ללכת", הודיעה לי שאנל בהחלטיות כועסת. הבנתי שאכזבתי, שהייתי צריך להוריד את העניבה, לזרום עם התהליך,להיכנס למצב רוח, להתמסר ולעשות את אשר מבקשים ממני. הבנתי מאוחר מידי את תמימותי, הבנתי שלפעמים החלטות נעשות עבורי על ידי אחרים. לפעמים יש לשחרר מעט בהתחלה בכדי להדק בסוף. |