בדיוק לפני שנתיים, יום העצמאות 2007, קברנו אותך אבא.

שנתייים עברו מהר, לאט, המון מחשבות, עצב, שמחה, שחרור לחץ, תובנות, תמונות, כאב, בכי, אמא, סבתא, אחים, אני.

הפנים שלך עוברות בי בכל פעם שאני רואה מישהו דומה לך. נדמה שאתה כאן תמיד ועם זאת, נדמה שמעולם לא היית כאן.

לא היית כאן איתי באמת.

ולפעמים אני שונאת אותך על כל הרע שגרמת לי.

ולפעמים אני אוהבת אותך כי אתה אבא שלי ולעולם תישאר כזה.

במכות אותן הנחתת על כל חלקי גופי, הצלחת ליצור רגישות נדירה. אין רבות כמוה. כן. עם כל הצניעות. לא ראיתי הרבה נשים רגישות כמוני.

עם הכאב שהטחת בי כל יום במשך 20 שנים, הצלחת ליצור אישה חזקה, המאמינה שהחיים חזקים יותר מכל.

עם ההתעללות הנפשית והפזית בה נהגת בי, יצרת את כל אלה, אך גם פערת חור עמוק שלעולם לא ייעלם מליבי.

וכבר כתבתי עליך כאן.

וכבר הבטתי בעיניך בכל דרך אפשרית.

ואני יודעת, לעולם לא נוכל להיפגש שוב כדי לדון במהלכים השגויים אותם ביצעת בחייך.

והמוות שלך שקט.

והמוות שלך מכה בי בכל יום.

המוות של האיש הקרוב ביותר אליי והרחוק מכל.

לפני שנתיים קברנו אותך בבית הקברות בחיפה.

היית בן 56 במותך.

אבא צעיר.

בדיוק לפני שנתיים. יום העצמאות 2007.

מאז, בכל יום עצמאות, משהו מת בי.

כל פעם מסיבה אחרת.

גם היום.