יום העצבנות ה-61 למדינת ישראל !

ערב יום העצבנות ה-61 למדינתי, יצאתי לכיכר העיר לצפות באומנים ובזיקוקים.

רעש, המולה וצפיפות, כיאה לחגיגות.

מוכרי הבלונים (כל בלון במחיר משכנתא) מתחככים ודוחקים, נדבקו בזיעתם אל גופי.

ילדים מופרעים עם ספריי בצבעים (הרבה מעבר לכחול והלבן המסורתיים), קישטו את שערות ראשי.

זהו הספריי הדליק שנאסר למכירה בחנויות,

הוא גם הספריי הדביק שעיצב אמש את תסרוקתי מחדש.

חבורת נערים אחרת דפקה על כתפיי בפטיש מצפצף,

כתרים וקרניים בוהקים ביצבצו מראשי הזאטוטים המנוזלים ובוכים לשמע הזיקוקים.

החלטתי לחזור הביתה, לצפות בטקס המשמים מהכותל, לשמוע את הנאומים ולשמור כוחות ליום המחר... ליום האמיתי !

קמתי בבוקר, שמחה ועליזה לחגוג את 61 שנות עצלנותי.

החלטתי שמנגל ומפגשים להם נדרשות הכנות מיוחדות הם מעבר ליכולותיי, לכן קבעתי עם חברים שנתפנק לנו ביום העצלנות במסעדה טובה, נשטח רגלינו, נסעד וננוח.

אך יום העצבנות ה-61 למדינתי, החל כנראה בזמן שישנתי...

אין כיכר, כביש, כר דשא, או סתם חלקת כורכר וקוצים שלא מינגלו עליה הישראלים.

כמות חריצי הישבן שנגלו לעיני היום, שברה כל שיא.

שלטי הבחירות הגדולים שחשבנו שלא נראה עוד בקרוב, שמשו פתאום סוכך ומאהל למשפחות רבות בישראל.

פתאום לכל המובטלים יש רכב, ומכאן שלא נותרו מקומות חניה.

פתחי המסעדות בחוף הים, נחסמו בחבורות נוער שאילתרו משכן אחד למנגל קצת פחם, מהאחר מדליק, ומהשלישי את הבשר שנותר...

וכך, חגגתי אני את יום עצבנותי. יום העצבנות ה-61, לתפארת מדינת ישראל !