השעה 02:45 בלילה: מה יותר מתאים עכשיו מלעדכן את הבלוג שלי? הרבה דברים. באמת הרבה. ובכל זאת, הזמן דוחק בי. כמו אחרי חלום משונה במיוחד, אם אני לא אעלה את הדברים עכשיו על כתב כנראה שאשכח אותם. עבר עלי לילה מלא בתובנות אורייניות ואני חייב לשתף.

זה התחיל לפני מספר שעות, אני באמת לא זוכר כמה, כשראיתי ששלחו לי למייל קישור עם הסרט "ואלס עם באשיר", חינם אין כסף. אולי נראה סוף סוף על מה כל המהומה, חשבתי. אבל הדרך לואלס היתה רצופה מכשולים. האיכות לא משהו, עם זה עוד אפשר להסתדר. הסאונד כבר בעיה של ממש- כדי לשמוע כמו בן אדם צריך להגביר את הרמקולים עד לרמה שתעיר את השכנים. ככה שאחרי בערך 5 דקות של הסרט החלטתי לוותר. כנראה שיש דברים שפשוט לא עובדים באינטרנט. האמת היא שגם ככה הרגשתי די דבילי לשבת שעה וחצי מול המחשב בלי לזוז. אז אם לנסות לגזור מסקנה כללית יותר על אוריינות מדיה בעידן הדיגיטלי- אולי יש סיבה שתכנים מסוימים נצרכים במדיומים מסוימים. בתור חובב סרטים, שאלתי את עצמי לא פעם איך זה שבעידן של די.וי.די, מערכות קולנוע ביתיות, הורדות סרטים באינטרנט, מחשבים עם מסכי ענק, ועוד גאדג'טים בסגנון- אנשים עדיין הולכים לקולנוע. הייתי בסינמה סיטי לא מזמן, והמקום היה פשוט מפוצץ. למה אנשים משלמים קרוב ל-40 (!!) ש"ח כדי לצפות במשהו שיכלו להשיג בהרבה פחות כסף? זה המקום להשמע ותיק בעולם ולהגיד שאני זוכר את הימים בהם כרטיס לקולנוע היה עולה 17 שקל...

כנראה שיש משהו בחווית הצפייה בקולנוע שעושה לנו את זה. אולי זה הפופקורן במחיר המופרז, הכיסאות המרופדים, או המסך הענק. אולי זה בכלל החושך המוחלט באולם, זה שמאפשר לך לספר בדיחה חסרת טעם לחבר, או אם את\ה במקום עם דייט- לעשות כמיטב המסורת מעשים שהשתיקה יפה להם.

נדמה לי שעבורי כל אלה ביחד עושים את ההבדל, ובעיקר ההרגשה הזו של הישיבה באולם שלוקחת אותך למין עולם אחר..קצת מנותק מהמציאות..הרי זה בעצם חלק מהרעיון בללכת בלראות סרט מלכתחילה. כנראה שלא בכדי אין קליטה סלולארית בהרבה אולמות קולנוע.

אז אחרי מפח הנפש עם באשיר, החלטתי ללכת על בטוח- פרק של סאות'פארק בטוח אפשר לראות כמו שצריך באינטרנט. האם אני לא סותר את המסקנה האוריינית שהסקתי לפני כמה שורות? לא בטוח. סרט כבר הבנתי שקשה לי לראות במחשב, אבל לא שללתי דברים אחרים. מוסיקה, למשל, אני שומע בכיף במחשב, ואפילו לא פחות בכיף מבמערכת סטריאו או באוטו. משום מה, גם טלוויזיה ממש אין לי בעיה לראות במחשב (הערת אגב- אני ממש מקווה שלא הולכים לעצור אותי אחרי העלאת הפוסט בעוון כל מיני הורדות בלתי חוקיות. זה המקום לציין שאני רק משתמש ולא מוכר!) אז למה טלוויזיה כן וסרטים לא? בגלל כל הסיבות שציינתי קודם לכן כמובן. טלוויזיה גם ככה אני רגיל לראות במסך לא גדול במיוחד, בביתי שלי, ולא בווליום חזק באופן יוצא דופן. ההבדל בין המדיום המקורי לחדש הוא במקרה הזה לא נורא גדול.

אגב, הצפייה עצמה הוכתרה בהצלחה, ואפילו סצינת הפתיחה של הפרק (Southpark- The Ungroundable, season 12) הייתה מאוד "אוריינית" וגם הזכירה לי סצנה מחיי היומיום. בתחילת הפרק, מר מק'י מנסה להעביר לילדים שיעור בהכרת המחשב, במעבדת המחשבים של ביה"ס. הוא קורא להם מתוך ספר לימוד כל מיני הוראות לתפעול המחשב, כשמולו כל ילד יושב ליד מחשב, באופן כזה שהוא לא יכול לראות את מה שהם עושים על המחשב. כמובן שאף אחד מהילדים לא ממש שם לב למורה, וכולם שקועים במין משחק פעולה-סטייל-"דיוק ניוקם" שהם משחקים אחד עם השני ברשת. מי אמר שלא לומדים שום דבר בשיעורי מחשב? אפשר גם לשאול את השאלה "מי יכול ללמד את מי בעצם", כשזה נוגע ללימודי מחשב בימינו- המורה את הילדים, או אולי בכלל להיפך. באופן אישי, זה הזכיר לי את ימי כיתה ו' העליזים, בהם הייתי משחק במשחק האלמותי "דייב" בזמן שהמורה ניסה להרביץ בנו תורה עם איזו תוכנה כמו "לוגו". כנראה שלא בכדי המציאו את הנעץ המעצבן שמאפשר למורים להשתלט על מסכי התלמידים. 

אז אם לסכם את הגיגיי בשעה מופרכת זו של הלילה, אני אשאיר אתכם עם כמה שאלות- האם המחשב באמת יכול להחליף את כל המדיומים האחרים בחיינו? מי קבע את החלוקה המוכרת לנו של תכנים שונים למדיומים שונים? במאמר של גומז, Print is dead: Books in our digital age (2008), הוא טוען שעבר זמנו של עידן הספר. האמת? אני לא מסוגל לדמיין את עצמי קורא ספר של כמה מאות עמודים על המחשב. יכול להיות שיש דברים שבאמת אין להם תחליף. לדעתי נבואות הזעם קצת מוקדמות. אולי דווקא אותם מדיומים מיושנים וארכאיים הם אלה שבסופו של דבר יחזיקו מעמד וישרדו את כל המהפכות הדיגיטליות של האנושות. או אולי אני בכלל טועה. אם נחיה, גם נראה.